הגות יומית -

נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ – הַמָּשִׁיחַ.

במשך שנים רבות ניסיתי להבין כיצד האיגרת אל העברים מתייחסת אל מותו של ישוע. ישוע אמנם מת בפסח – ובכל מקום אחר בכתבי הקודש המוות שלו קשור לפסח – אבל האיגרת אל העברים מזכירה אך ורק את יום כיפור ואיננה מזכירה את הפסח בכלל. למה, למעשה, המשיח לא מת ביום כיפור? האם זה לא היה מתאים יותר?

יום אחד הבחנתי במצווה להביא את שה הפסח ביום העשירי לחודש הראשון, וזכרתי שיום כיפור חל בעשירי לחודש השביעי, ממש להפך – אם נחשוב על לוח השנה כעל מעגל. הפסח חל ביום החמשה עשר לחודש הראשון (טו ניסן), בעוד שסוכות חל ביום החמישה עשר של החודש השביעי (טו תשרי). הסימטריה מושלמת. הטעות שלי הייתה לחשוב שתכנית הגאולה של אלוהים מתייחסת ליום או לחג אחד בלבד. היום אני מאמין שעלינו להבין שתכניתו של אלוהים לפדות אותנו מהחטא משתקפת בלוח השנה בשלמותו, וכך עלינו להתייחס אליו.

מטרת הבאתו של השה אל תוך הבית ביום העשירי הייתה לבדוק שאין בו כל מום. היום שבו נכנס ישוע לירושלים רכוב על חמור היה בדיוק היום העשירי של החודש הראשון. היה זה מהיום ההוא ואילך שגורמים שונים במנהיגות החלו לבדוק אותו. הכוהנים, הסופרים והזקנים ביקשו לדעת באיזו סמכות הוא עושה את מעשיו, הפרושים שאלו אותו על מתן מס לקיסר, הצדוקים בדקו את עמדתו על נישואין והתחייה, וסופר אחר שאל אותו מהי המצווה הגדולה ביותר (מרקוס יב 13-28).

בסופו של דבר, בדקו הסנהדרין את ישוע ולא מצאו נגדו דבר (מרקוס יד 55). אפילו פילטוס, שלא היה חלק מהמנהיגות היהודית, נאלץ להודות: "אֵינֶנִּי מוֹצֵא בּוֹ אַשְׁמָה" (יוחנן יט 6).

ישוע היה בהחלט קרבן תמים ללא מום, קרבן מושלם ויחיד שכיפר על חטאינו בהתאם לתכנית הישועה המושלמת של אלוהים.