הסיפור הזה כמעט יוצא דופן בכתבי הקודש, אבל הוא ממחיש את אחד העקרונות החשובים ביותר בהתגלות של דבר אלוהים: כשאנחנו גומלים טוב על רע, אנחנו יכולים להשפיע על התנהגותו של עושה הרע.
אנחנו חיים בעולם – ובמיוחד באזור – שבו נדמה לאנשים רבים שזהו חטא נורא להיות מנוצל על ידי מישהו אחר, להיות "פראייר" או קרבן של מישהו. לא זו בלבד שאנחנו רוצים שהמילה האחרונה תהיה שלנו, אלא שאנחנו מרגישים מחויבים להיות בעלי המילה האחרונה. אחרת, יחשבו עלינו שאנחנו חלשים ונאבד את כבודנו בעיני הסובבים אותנו.
מכאן אנחנו מסיקים שעלינו לשלם חזרה על מה שנעשה לנו. אחר כך, כמובן, המעגל ממשיך להסתובב ולנצח. ה"אויב" שלנו צריך להגיב, אולי רק במילה, אולי במעשה, אולי במשהו שיחזק את מעמדו כבעל היד העליונה.
המעשה של אלישע כלפי מלך ארם וצבאו הוא הפגנה דרמטית של מצוותו של ישוע לאהוב את אויבינו ולהיטיב עם רודפינו. הוא גם מראה שעמדה של כוח איננה מחייבת אותנו לפגוע באדם שאנחנו שולטים בו.
הצלחתו של אלישע היא דווקא בזה שהוא לא הכה את אויבו כשידו הייתה על העליונה. האדם החזק יותר הוא זה שיכול להראות רחמים. מענה הולם הוא בעצם עדות לסוג של חולשה.
אלוהים יכול לעזור לנו לא להשיב באותו מטבע, אלא להראות חסד ורחמים לאלה שפוגעים בנו.