איזה מחזה מרנין! שתי נשים, קרובות משפחה אך רחוקות בגילן, חולקות זו בשמחתה של זו על ההיריון שלהן. מרים כנראה הייתה עדיין נערה בעוד אלישבע כבר הייתה מבוגרת מכדי להביא ילדים לעולם.
במזרח התיכון הקדום היה צפוי שמרים תפגין כבוד וכניעה לקרובתה המבוגרת ממנה. כמה מפתיע, אם כן, לשמוע שאלישבע שיבחה את מרים ואפילו כינתה את תינוקה של מרים "אדוני". אלישבע ניחנה באבחנה ובבגרות רוחנית והיא ידעה שלמרות שההיריון שלה היה נס מאלוהים, ההיריון של מרים הוא נס גדול עוד יותר. אלישבע ניחנה ביכולת הנדירה לכבד מישהו שנחשב לנחות ממנה.
כשלושים שנה לאחר מכן, כששני הבנים כבר היו גברים, מצא את עצמו יוחנן במצב דומה לזה שהייתה בו אמו. הוא הפך לאיש אלוהים בעל שם וכבוד ושירת כנביא, ובכל זאת, כאשר שמע על פעילותו של בן דודו הצעיר ממנו, הוא אמר את אותם דברים שמאז מוכרים לרבים: "מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁהוּא יֵלֵךְ וְיִגְדַּל וַאֲנִי אֶקְטַן." (יוחנן ג 30)
היכן יוחנן רכש את הענווה הזו? קשה שלא לראות את הדמיון בין דבריו לבין דבריה של אלישבע למרים. יוחנן זכה לדוגמה נפלאה של אם ענווה ויראת אלוהים.
אסור לנו לשכוח לעולם שהילדים שלנו לומדים מההתנהגות שלנו והיא הופכת לחלק מאופיים. הלוואי שאלוהים יעזור לנו, ההורים, לייצג באורח חיינו את אופיו של ישוע.