האמונה שאנחנו מכריזים עליה ודבקים בה איננה נפרדת מהצלב. הצלב עומד בלב לבו של כל דבר שאנחנו מאמינים בו, ולא בכדי הפך כבר מהתחלה לסמלה של האמונה שלנו. צלבו של ישוע הוא הצהרת אהבתו של אלוהים לאדם.
כשאנחנו מדברים על כוחו של הצלב, כמובן שאיננו מתכוונים לחפץ הגשמי עצמו, אלא "לגבורת הצלב", שהיא כוחו של אדוננו ישוע עצמו שהביס באמצעות מותו על הצלב את כוח החטא והמוות.
הצלב ניצב במרכז ההיסטוריה. באמצעות מותו המכפר של ישוע על הצלב התאפשר גם לאנשים בתנ"ך ליהנות ממתנת החסד, והוא ממשיך וימשיך לשמש לנצח כאמצעי שדרכו מברך אלוהים את בני האדם.
הצלב מגלם שני סמלים שלכאורה אינם מתאימים זה לזה: האחד מסמל שמחה והאחר כאב. הכאב הוא הסבל האנושי, סבל שהמשיח לקח על עצמו. שמחת הצלב היא כוח תחייתו של המשיח וניצחונו על המוות. המשיחי חווה את שני הדברים האלה.
לגבינו המאמינים, הצלב הוא יסוד חיינו, כוחנו, צדקתנו וניצחוננו. האמונה שלנו מבוססת על מעשה הצלב המושלם, ואנחנו מתחזקים בכוחו של המשיח שנצלב. "בְּסַבְלָנוּת נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ, בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ, אֲשֶׁר בְּעַד הַשִּׂמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב וּבָז לַחֶרְפָּה, וְיָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים. הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָאֶחָד שֶׁסָּבַל הִתְנַגְּדוּת כָּזֹאת מֵאֵת הַחוֹטְאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַיְּפוּ וְלֹא תִּרְפֶּה נַפְשְׁכֶם" (אל העברים יב 3-1).
מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם ובכל הדורות "נשאו את צלבם" באהבה ובשמחה. בחסד אלוהים הם המשיכו לחוות את ה"גולגולתא" שלהם. למרבה העצב, היו גם אחרים שסירבו לשאת את הצלב ובחרו לנטוש אותו.
הלוואי שנהיה מאלה שמתהללים בצלב המשיח ונושאים את עולו בחיינו בשמחה.
"וַאֲנִי חָלִילָה לִי מֵהִתְהַלֵּל בִּלְתִּי אִם בִּצְלַב אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ הָעוֹלָם צָלוּב לִי וַאֲנִי צָלוּב לָעוֹלָם" (אל הגלטים ו 14).