אני זוכר שפעם ישבתי באספה שרובה היו חבר'ה צעירים. מישהו קם לדבר, ופתאום באמצע דבריו קם מישהו אחר ואמר בקול רם: "זוהי תורת שקר!". כולנו היינו המומים, ובמיוחד הצעיר שדבריו הופסקו.
דרכם של פריסקילה ועקילס עם אפולוס הייתה שונה. למעשה, רוח הקודש מציבה בפנינו דוגמה שונה בתכלית. תורתו של אפולוס לא הייתה מעודכנת. אלוהים השתמש בטבילת יוחנן שנים רבות לפני כן והיא כבר הפכה לנחלת העבר. במקומה הטיפו השליחים שהמאמינים צריכים להיטבל בטבילת ישוע.
למרות זה, רוח הקודש איננה פותחת את הסיפור ואומרת לנו שאפולוס לימד תורת שקר. במקום זה, הכתוב מציג את הערכתה החיובית של רוח הקודש כלפי האיש: הוא היה מלומד ודיבר ברוח נלהבת, ואפילו "לִמֵּד הֵיטֵב עַל-אוֹדוֹת יֵשׁוּעַ". כל הדברים האלה מסופרים על אדם שהטביל (כך עולה מן הכתוב) מאמינים חדשים בטבילה לא נכונה.
מה אני הייתי עושה אם הייתי שומע אותו באותו יום בבית הכנסת? האם הייתי רואה לנכון להגן על טוהר האמונה? האם הייתי רוצה לוודא שהלא מאמינים לא יטעו? האם הייתי מזנק ממקומי ומביע את חוסר הסכמתי עם אפולוס בפרהסיה?
תודה לאל שפריסקילה ועקילס ידעו את לבה של רוח הקודש. הם חיכו עד אחרי האספה והזמינו אותו אליהם הביתה לארוחת ערב. שם הם לימדו אותו על דרכי אלוהים "ביתר דיוק".
אילו נקטו את הגישה הקנאית והתוקפנית יותר, קרוב מאוד לוודאי שפעילותו של אפולוס הייתה נחרבת. גרוע מזה, ייתכן שהם היו גורמים לפילוג בקהילה. במקום זה, אפולוס המשיך בפעילות פורייה ורבת השפעה.
עימות ברבים איננו תמיד הדרך לתקן אח או אחות – אפשר לעשות זאת בדרכים טובות בהרבה.