בביקור האחרון שלי בארה"ב פגשתי ידידה ותיקה שלא ראיתי למעלה מ-20 שנה. היא הביאה לי במתנה תמונה שבגללה צעקתי בהפתעה. בתמונה ראיתי את עצמי עם קבוצה של חברים מהתיכון. אני זוכרת היטב איך הרגשתי באותו יום – מבולבלת, מרדנית, ב"היי" מסמים ובלי תקווה. בהתחלה לא רציתי לשמור את התמונה, אבל בתוכי הבנתי שהיא יכולה לשמש עדות נפלאה לשינוי העצום שחולל אלוהים בחיי במהלך השנים. לדרך שבה הפך ייאוש וריקנות לחיים מלאים בתקווה, תקווה בו. אם אלוהים יכול לשנות אותי, אין ספק שהוא יכול לשנות כל מי שמוסר את חייו בידו.
"עַל כֵּן מֵעַתָּה אֵין אָנוּ מַכִּירִים אִישׁ עַל-פִּי רְאוּת אֱנוֹשִׁית וְגַם אִם הִכַּרְנוּ אֶת הַמָּשִׁיחַ עַל- פִּי רְאוּת אֱנוֹשִׁית, הֲרֵי כָּעֵת אֵינֶנּוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ עוֹד בְּאֹפֶן כָּזֶה. עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת." (אל הקורינתים ב ה 17- 16)
אלוהים גילה כלפיי חסד ורחמים רבים. אני בקושי מכירה את עצמי באותה תמונה ישנה ואני בהחלט אינני רואה את עצמי כך יותר.
כשאנחנו מתמקדים בחסד שלו, אנחנו מקבלים משקפיים מיוחדים: משקפיים של תקווה שבאמצעותם אנחנו יכולים לראות את הזולת כבריאה חדשה במשיח, בריאה המשתנה אל צלם דמותו בדיוק כפי שהוא שינה ומשנה אותנו. אני יכולה להרעיף על הסביבה שלי את חסד אלוהים בהתאם למידה שבה הרעיף כלפיי את חסדו.