הבבלים היו בעיצומו של כיבוש הארץ. חלק מנביאי יהודה אמרו לעם שאלוהים יגן עליהם, עד מהרה יסולק הפולש מהארץ והאנשים שיצאו לגלות ישובו תוך זמן קצר.
ירמיהו נשא בפיו מסר שונה ולא אהוד במיוחד. הוא אמר בשם ה' שמי שעדיין נשאר בארץ צריך להיכנע לבבל ולא למרוד בה, ושמי שכבר יצא לגלות צריך להתכונן לשהות ארוכה שם.
הבבלים קיבלו את המסר של ירמיהו בשביעות רצון ושלחו לו מסר שהוא יכול להתיישב בכל מקום שירצה, ושהם ידאגו לו לכל צורך. מצד שני, עמו רדף אותו. חלקם החליטו שהם צריכים לברוח מהבבלים למצרים.
למרבה האירוניה, הם פנו לירמיהו וביקשו שיגיד להם מהי עמדתו של אלוהים לגבי מנוסתם למצרים. הם נשבעו שהם יפעלו בהתאם לדברים שהוא יגיד להם. דבר אלוהים לירמיהו היה ברור מאוד: אסור להם לרדת למצרים. ירמיהו מסר להם את הדברים, והפסוקים של היום מציגים את תגובתם.
כעת, במקום לקיים את הבטחתם לעשות כל דבר שיגיד להם, הם כינו אותו שקרן. הם כבר נמלכו בדעתם לרדת למצרים.
הדבר המדהים הוא שירמיהו ירד אתם. אינני מאמין שאילצו אותו לעשות זאת. הבבלים הרי היו מגנים עליו והעם בכל מקרה לא ממש רצה אותו. לעומת זאת, כתוב שהעם לא שמע בקול אלוהים וירד למצרים... וירמיהו אתם. זו הייתה הקהילה שלו. אלה היו האנשים שאלוהים ביקש שישרת. הוא בחר להישאר אתם גם כשמרדו.
אלוהים המשיך לדבר אליהם באמצעות ירמיהו, גם במצרים. למעשה, יש עוד תשעה פרקים נוספים של נבואה פשוט משום שהוא היה מסור להם על אף שדחו אותו.
עד כמה עזה המסירות שלי לקהילה שאלוהים שלח אותי אליה? האם אשאר אתם למרות שהם אינם תמיד מקבלים בשמחה את פועלי?