יום שבת בקהילה. שוב התיישבה המשפחה שלנו בשורה, כמנהגנו מאז שהתחלנו להתאסף בקהילה הזאת. כמנהגנו בכל שבת, נטלנו מהלחם (מצה) ומהיין וזכרנו את קרבנו של אדוננו.
המצה שמגביהים לפני ששוברים אותה תמיד מזכירה לי את קרבן המשיח, שנותן לי התחלה חדשה. אני נזכר שהוא, שה האלוהים, נתן את חייו כדי לטהר אותי מכל חטאיי. אני רואה את עצמי כראש המשפחה שלי, בבית אלוהים, סומך את ידיי על ראש השה לפני שהוא נשחט.
חלקי המצה השבורה מזכירים לי שאני חלק מגופו של ישוע – גוף המאמינים, התלמידים שיושבים סביבי, אלה המתאספים ברחבי הארץ בקהילות מסוגים שונים ובאלה שמתכנסים בכנסיות בארצות השכנות ובכל רחבי עולמו היקר.
כוס היין תמיד מזכירה לי את דמו שנשפך על חטאיי. זהו דם מטהר. זהו הביטוי של אהבתו ושל הערך שלי בעיניו, והאהבה הזו היא שמדריכה אותי לתשובה. כשאני יושב ומשפחתי לידי, אני מודע (למרות שאינני מסוגל לתפוש) לכך שכראש המשפחה, המעשה שלי באמונה משפיע גם עליהם, אולי באופן דומה לזה שבו חטאיי (למרות שנדמה לי שהם נסתרים) משפיעים לרעה על הסובבים אותי.
כשאני נוטל את הכוס אני גם מודע לשמחה שהיין מעורר ומייצג: הוא מייצג מוות וחיים חדשים, שמחה ותחייה.
גם המצה וגם היין מחזקים אותנו. כשאנחנו אוכלים ושותים, אנחנו מפנימים את דמותו של ישוע ואת המעשים שעשה באהבתו למעננו דרך הצלב. זוהי חגיגה רוחנית המספקת תזונה רוחנית לכל מאמין. זוהי סעודה!