התזמון של המסע הארוך היה מאוד לא נוח. מרים הייתה לקראת סוף ההיריון שלה, וודאי התקשתה לקום וללכת. לא ידוע לנו אם הייתה לה בהמה לרכב עליה; הכתוב איננו מספק את הפרט הזה. ייתכן שנאלצה ללכת ברגל מנצרת ועד בית לחם.
דבר אחד ודאי. ההיריון שלה היה מתקדם וכרסה בלטה לעיני כל.
יום אחד נשא הדובר בקהילה שלנו דרשה שבה דיבר על מרים. בקהל נכחה עולה חדשה דוברת אנגלית. במהלך הדרשות סיפקנו תרגום סימולטני, אבל היא סירבה להשתמש באזניות בטענה שהיא יכולה להבין את הרעיון הכללי ורוצה ללמוד את השפה.
באותו יום הסענו אותה הביתה במכוניתנו, ובדרך שאלתי אותה לדעתה על הדרשה. היא התלהבה ממנה מאוד, במיוחד מכך שבאותו אופן שבו תפח וגדל היריונה של מרים והכול ראו אותו, כך גם המשיח צריך לגדול בתוכנו, עד כדי כך שהכול יראו אותו. למרבה ההפתעה, הדובר בכלל לא אמר על כך דבר, גם לא חצי דבר!
אינני זוכר את פרטי הדרשה של אותו היום, אבל אני זוכר את המסר שרוח הקודש נתנה לאחותנו.
פעם שמעתי סיפור על צעיר שיצא לשנת הלימודים הראשונה שלו בקולג'. לאחר כמה חודשים, כשחזר הביתה, שאלו אותו אם מציקים לו בגלל אמונתו. "לא", ענה הבחור, "איש איננו יודע עדיין".
החיים שלנו באמת צריכים להידמות להיריון מתקדם. אם בני האדם שסביבנו אינם יכולים לראות את ישוע נוצר בקרבנו, הרי שהגיע הזמן שניגש לבדיקה אצל הרופא. מי ייתן ונתקשה כולנו להסתיר את המשיח שבקרבנו כפי שהיה קשה להסתירו ברחמה של מרים.