אלוהים משווה כאן בין שני סוגי אנשים. הראשון נראה לי מוזר למדיי. זהו אדם שנראה שהוא מאמין בכנות וירא אלוהים. הוא ראה את אלוהים, מציית לדברו, בוטח בשם ה' ונשען עליו ובכל זאת, למרבה ההפתעה, הוא מתואר כמי שהולך בחושך ואין לו אור.
האם ייתכן שזהו תיאור של משיחי כן? האם אפשר לדבר על מאמינים כאנשים שהולכים בחשכה?
אני יכול בהחלט להזדהות עם האדם הזה. תכופות אני מרגיש שקשה לי לראות את הדרך שלפניי. אני רוצה ללכת בעקבות האדון, להיות משרת נאמן, לציית לדברו, אבל לפעמים קשה לדעת מה הוא באמת רוצה ממני, לאן הוא רוצה שאלך, מה הוא רוצה שאעשה. תכופות אני אומר לעצמי שלא ייתכן שכל זה תקין. משהו בי כנראה איננו כשורה. אולי אני יכול לעשות סדר במצב בעצמי.
אבל צורת החשיבה הזאת מקרבת אותי מאוד לתיאורו של האדם השני. השני נראה כמי שיש לו הרבה אור. הוא בנה לעצמו מדורה ואפילו לפידים שהוא הבעיר בעזרתה. אלה נותנים לו את הביטחון שהוא יוכל למצוא את הדרך שלפניו. הוא איננו תלוי בעמימות שמאפיינת את הדרכת אלוהים, אלא יכול להאיר את הדרך בעצמו.
אלוהים שופט בחומרה אמונה המסתמכת על עצמה. סופו של האיש רע ומר.
לא הכול ברור בחיינו המשיחיים, זה טבעם. יש אנשים שטוענים שאלוהים מכוון כך את הדברים כדי שנמשיך להתהלך באמונה, ככתוב: "עַל-פִּי אֱמוּנָה אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּכִים וְלֹא עַל-פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם" (אל הקורינתים ב ה 7). אילו הכול היה פרוש לפנינו באופן גלוי וברור, לא היינו זקוקים לאלוהים, או לאותן תכונות קדושות כגון יראת אלוהים, ציות, ביטחון ואמונה בו בלבד. אלוהים רוצה שנהיה תלויים בו כליל, ושלעולם לא נבטח בכוח או ביכולת שלנו לראות את מה שלפנינו.