פגשתי משיחיים שמתקשים להסכים עם הדעה שכתבי הקודש עוסקים גם בפסיכולוגיה. ככל שאני קורא את כתבי הקודש, כך אני משתכנע שהם מקור מצוין להבנת הפסיכולוגיה האנושית.
שאול השליח כתב ב(רומים יד 1) שעלינו לקבל את החלש באמונה. אני יודע היטב מיהו החלש באמונה: זה שאיננו מסכים אתי על עיקרון משיחי זה או אחר. כשאני מתווכח אתו, אני רואה בבירור את החולשות שלו. ברור לי שהוא יתגבר על החולשה שלו אם הוא רק יסכים לקבל את זווית הראייה שלי.
למעשה, אני מוכן לקבל אותו בשמחה וזאת כדי לפתור את הקשיים שלו, לעזור לו להבין דברים באור ה"נכון", כלומר, לראות אותם כפי שאני רואה אותם. כאן נכנסת הפסיכולוגיה של שאול השליח: הוא אמר שעליי לקבל את רעי בלי שום כוונה לשנות את דעותיו. העובדה שנצטווינו לקבל זה את זה היא סימן לקיומו של חוסר הסכמה.
רובנו מוכנים להודות שאיננו יודעים הכול, עד שאנחנו נקלעים לוויכוח כלשהו, שבו אנחנו מגנים על עצמנו ועל העמדה שלנו והופכים ל"חזקים באמונה".
פה שוב אני מגלה את הפסיכולוגיה של שאול השליח. אם נדמה לי שאני חזק בעיקרון מסוים באמונה, אני מחויב לעזור לאח ה"חלש" ולא רק לכפות עליו את עמדותיי, לא כדי להגן על עצמי, לא לדרוש את טובתי.
ועד איזו מידה עליי לקבל את האדם הזה שתפיסתו לוקה בחסר? שאול השליח אומר שעליי לקבל אותו כפי שהמשיח קיבל אותי – אין קיצוני מזה. ביום שבו ישוע קיבל אותי הייתי לאדם חדש. הבנתי מעט מאוד בתורה המשיחית ואם הייתי צריך לעבור מבחן על האמונה המשיחית, הייתי נכשל. כל מה שידעתי הוא שקיבלתי סליחה על חטאים והרגשתי נפלא. ביום שבו הוא קיבל אותי, הוא לא שלח אותי ללמוד את האמונה המשיחית כתנאי לקבלה, ולעבור את המבחן. הוא קיבל אותי ללא סייג למרות הבורות והתפיסה הלקויה שלי.
וכך, בהתאם לשאול השליח, עליי לקבל את אחי ה"חלש" באמונה. לא כדי שאוכל לתקן אותו, אלא רק כדי לאהוב אותו ולקבל אותו, כפי שהמשיח אהב וקיבל אותי.