גדלתי במשפחה של חמישה בנים. ברוב המשחקים ששיחקנו היו מנצח ומפסיד. תחרות הייתה שם המשחק המקובל על כולנו – או על כולנו חוץ מאשר על אימא שלי. בדרכים מסוימות, אבי היה מתחרה מספר אחד. אני זוכר שכשפתחנו את המתנות שלנו בחג המולד, היה לפחות משחק אחד עם מטרה או דרך להשיג נקודות רבות יותר מיתר המשתתפים במשחק. אבי תמיד היה הראשון ששיחק. המשפחה שלנו הייתה משפחה אוהבת מאוד, אבל תמיד התחרינו זה בזה.
ישוע הציב לנו דוגמה שונה בתכלית. די היה לו רק לשמוע שאנשים מזהים תחרות בינו לבין יוחנן כדי לעזוב את האזור. הוא רצה להתרחק אפילו ממראה של תחרות. התלמידים, לעומת זאת, נפלו במלכודת התחרותיות לפחות בשתי הזדמנויות שונות, גם אחרי שישוע הזהיר אותם מפניה.
בגלל הרקע התחרותי שלי, גיליתי שאני מתחרה באשתי בדברים קטנים: רציתי להוכיח מי צודק בוויכוחים, לפעמים אפילו התחריתי באופן סמוי על חיבתן של הבנות שלנו. אשתי גדלה באווירה שונה לחלוטין, והיה לה קשה מאוד להבין את ההתנהגות שלי.
עוד לא למדתי לגמרי איך לא להתחרות, אבל אחרי כמה שנות נישואין, עזר לי אלוהים להפסיק להתחרות באשתי ובמקום זה להתחרות עם הקושי כדי לשמח אותה. כל מצב שהקשה עליה הפך למתחרה שלי, ורציתי לנצח אותו כדי לשמח אותה.
הלוואי שאלוהים יעזור לנו לשחרר את הבתים ואת מערכות היחסים שלנו מתחרות לא בריאה ולתת לשיתוף פעולה לתפוס את מקומה.