שלוש פעמים אמר ישוע לתלמידיו שהוא עומד למות ולקום מן המתים, אבל הם לא הבינו את דבריו. כאשר ישוע נצלב, הם פחדו, הם היו כמו צאן בלי רועה. כאשר ישוע קם מן המתים ונראה אליהם הם הופתעו, שמחו והתעודדו: הם חשבו שאדונם מת ואבד להם, אך הנה הוא קם!
התלמידים גם לא ציפו שישוע ילך מהם. הם חשבו שישוע קם מהמתים בניצחון כדי למלוך על ישראל ושהם יזכו למעמד של כבוד במלכותו. הם ודאי נותרו פעורי פה כשהוא עלה מעליהם לשמים. קרוב לוודאי שהם שוב התמלאו בתחושות פחד והפתעה: למה עזב אותנו? לאן הוא הלך? שוב אנחנו לבד! תקוותם נגוזה.
גם אנחנו מרגישים כך לפעמים: אנחנו משרתים אדון שאיננו רואים, העולם שסביבנו מגלה כלפינו עוינות כי אנחנו נאמנים למלך שאיננו נראה. איפה המנהיג שלנו? אנחנו נראים כצאן בלי רועה, אך אל לנו לאבד תקווה! המלאכים באו לתלמידים כדי לומר להם שבבוא היום ישוע ישוב ויהיה אתם באופן גשמי. נכון שקשה לקוות למשהו שאיננו רואים, אך זהו מבחן האמונה. תקוותנו בשמים היא: ישוע נמצא באופן גשמי בשמים, והוא ישוב באופן גשמי אל הארץ. כשיבוא, האם ימצא אמונה עלי אדמות?
לפני שישוע עלה למרום, הוא מסר לתלמידיו הוראות ברורות : לאחר שיקבלו כוח מרוח הקודש יהיה עליהם להיות עדיו, כלומר: לבשר ביהודה, שומרון ובעולם כולו לכל עם ואומה. ישוע גם אמר שלא לנו העתים והזמנים. רצונו של ישוע מאוד ברור: הוא רוצה שנאמין בו ובשובו ושלא נעסיק את עצמנו במועדים ובתאריכים, אלא נעסוק במלאכת הבשורה ולא נאבד תקווה. בואו נתמלא תקווה כמו שהתמלא שאול השליח אחרי ששמע את ישוע קורא לו מהשמים, אחרי שישוע דיבר אליו (מה"ש ט). אז כשהיה מלא תקווה מסר שאול את עצמו כקרבן חי: "מרנא תא!" (קורינתים א טז 22).