דמעות זלגו על פניו של הילד בשעה שסיפר לי שהוא חושש שאחיו הגדול יגורש מבית הספר. גם אני בכיתי, והלכתי לדבר עם אחיו.
העניין לא היה פשוט. שנה קודם לכן איבדו הבנים האלה את אמם. היא מתה באופן בלתי צפוי. הם היו בחטיבת הביניים, ומצוקתו של האח הבוגר באה לידי ביטוי בהתנהגותו. הוא גנב, שיקר ונכשל בכל המקצועות. לכן, לא היה קשה לצפות שהוא יושעה מבית הספר המצוין שבו למד, יצטרך למצוא עבודה או לעבור להתגורר עם קרוב משפחה בחוץ לארץ.
ניגשתי אל האח הבוגר ושאלתי אם אוכל לשוחח אתו. אני אמנם עוסקת בתחום והתגובה שלי לא מומלצת באף ספר לימוד, אבל כששוחחתי אתו התחלתי לבכות. אמרתי לו שאני מזדהה עם האבדן שלו (אמו הייתה ידידה שלי), ובפירוש התחננתי בפניו שלא יוסיף כאב על כאב. אמרתי לו בכנות שאחיו פנה אליי מכיוון שפחד מהתנהגותו ומהשלכותיה. אחר כך אמרתי לו שאני מוכנה לעזור לו, ושיחד נוכל לנסות למצוא פתרון לכישלון שלו בלימודים, לדיכאון שלו ולאבדן שלו.
הכבוד לאלוהים: הוא קיבל את הצעתי והשתפר בלימודים. הסכנה שינשור חלפה. בנוסף, הוא התחיל להתמודד עם האבל שלו והתחיל לחשוב על אמו גם בשמחה, לא רק בעצב. התחושה שלו על עצמו ועל חייו השתפרה.
בהתאם לכל "כללי" הייעוץ, לא בוכים עם מטופל או עם תלמיד, אבל הבכי שלי היה ביטוי אמתי של רחשי לבי, והוא היה אמתי, ולכן הנער העצוב נענה בחיוב.
אני נושאת את עיניי ליום שבו נוכל גם "לשמוח" יחד.