קל לנו מאוד לאהוב מישהו שאוהב אותנו. קשה לנו לאהוב כשנדמה לנו שהאהבה שאנחנו מפגינים כלפי מישהו שבה אלינו ריקם ואיננה הדדית.
התחלתי להאמין באלוהים כשהייתי בת 11, ואפילו התפללתי בעצמי. אולי האמנתי קודם לכן, אבל עוד לא הייתי מודעת לכך.
אמונתי עמדה למבחן כשהייתי בת 23. עברתי תאונת ספורט קשה ונאלצתי להפסיק לעסוק בספורט. הרופא אמר לי להציב את העבודה שלי בעדיפות ראשונה, לחזור לעבוד ולעזוב את כל שאר הדברים שעסקתי בהם. משמעות הדבר הייתה לוותר גם על הלימודים. בסופו של דבר לא החלמתי לגמרי, והרופאים אמרו לי שאם אצליח לדאוג לעצמי, מוטב שאסתפק בזה.
הייתי לגמרי במשבר וסיפרתי על כך בכאב ובמצוקה למאמינה שהציב אלוהים בדרכי. לא היו לה תשובות, אבל היא התחילה להתפלל בעבורי עם ידידה אחרת. הרגשתי שהן מורידות אותי באלונקה דרך פתח בגג הבית שבו ישוע היה. לא הייתה לי תקווה, אבל נדמה היה לי שלנשים היקרות האלה כן הייתה תקווה בעבורי. התהליך נמשך כתשעה חודשים שבסופם נולדתי מחדש.
מכאן כבר יכולתי לחזור לעבודה, ללמוד, או לעסוק בספורט. אבל בעצם, הדברים האלה כבר לא נראו חשובים כל כך. הבנתי שאלוהים לא רצה לאבד אותי, ומאז לא איבדתי אותו מעולם. אינני צריכה לראות, לשמוע או לחוות אותו כדי לדעת שהוא שם בשבילי. הוא שם והוא תמיד יימצא במוקד אהבתי וחיי!