סוף סוף עמד השבוע להסתיים. הוא היה שבוע קשה. לא רק שהעבודה הייתה רבה והיו דרישות רבות מצד הקהילה, היו גם מתחים במשפחה. נראה היה שברגע שחשבתי שהמצב נרגע, צץ משהו אחר.
האמת היא שהייתי עייף וחיכיתי לערב שקט בבית בלי לעשות שום דבר מיוחד. נכון שהיו הכנות לאספת השבת והיה עלינו לתכנן מה נעשה ביום שישי עם הנכדים, אבל ידעתי שיהיה גם זמן לנוח.
ואז הגיעה תזכורת. פעם בחודש עורכת הקהילה שלנו "ערב הלל", וגיליתי שזה הערב. תמיד התקשיתי לזכור פעילויות שאינן מתקיימות בכל שבוע. לא קשה לי להיכנס לשגרה של שבעה ימים, אבל אני נוטה לשכוח אירועים שמתרחשים פעם בחודש.
אם כן, הערב אמור להיות ערב הלל וייתכן שאני ניצב בפני התלבטות פנימית. האם עליי לעשות את מה שנראה שהרוב עושים, ופשוט לומר שאני עייף מדיי וצריך להישאר בבית לנוח? האם עליי לקום שוב ולנהוג חצי שעה למקום האספה?
האמת היא שאם מעולם לא הייתי משתתף באספות האלה, הייתי מצדיק את עצמי בטענה שאני עייף מדיי. אבל הייתי ברובן וידעתי משהו שניתן ללמוד אותו רק כשעושים את הצעד הקשה הזה... ידעתי שעליי לעשות את המאמץ ולבלות כשעה מלפני אלוהים ולהלל אותו יחד עם אחיי ואחיותיי.
פעמים רבות הגעתי לאספות האלה תשוש בסופו של שבוע מעייף, אבל חזרתי הביתה רענן. כשאני נסגר לעולם ולשבוע המייגע ומאפשר לרוח שלי להתחדש בנוכחות אלוהים, מתווסף לחיי משהו אחר, יפה.
תודה לאלוהים שערב ההלל הגיע סוף סוף. הייתי עייף ומאוד נזקקתי לו.