כשקראתי את הקטע הזה הרגשתי תוכחת מצפון. אלוהים סיפק לעם לחם בכל יום ויום כששלח את המן, את "לחם האבירים", אבל הם כבר לא ראו את מה שהוא סיפק להם והתרכזו רק במה שהיה לדעתם חסר. הם איבדו את סבלנותם כלפי אלוהים; הם התלוננו ודיברו בחוסר כבוד: "אנחנו לא סובלים את הלחם הזה שאתה נותן לנו". הם לא הכירו לו תודה על שכלכל אותם מדי יום ביומו.
בזמן האחרון דאגתי מאוד בנוגע לתקציב של העמותה שבה אני עובדת. פעם היו בחשבון סכומים שהיו גדולים מהצרכים שלנו, אבל בזמן האחרון ההכנסות הספיקו רק כדי לענות על הצרכים המידיים ולא מעבר לזה. פעם היה נוח מאוד לדעת שהכסף נמצא בחשבון ולא צריך להתפלל באופן קבוע בעבור הכנסות. בחודשים האחרונים התפללתי בלהט שיהיו הכנסות וקיוויתי שנקבל תרומות משמעותיות. כשקיבלנו תרומות קטנות הייתי כפוית טובה והפחד המשיך לקנן בי. לא הייתי מסוגלת להבין שהתרומות הקטנות והנאמנות האלה הן בעצם לחם חוקנו. מעולם לא חסר לנו "לחם".
אלוהים מעולם לא אכזב אותנו ותמיד יענה על צרכינו בנאמנות כשהם יתעוררו. הוא רוצה שנכיר לו תודה על מה שהוא נותן לנו בכל יום ויום, על נאמנותו ואהבתו האיתנה המתחדשות בכל בוקר. כשאנחנו מצויים במצב שדורש תפילה, הודיה ואמונה אנחנו במקום הטוב ביותר שאנחנו יכולים להימצא בו כמשיחיים.
באותו אופן שבו שלח אלוהים נחשים כדי לפגוע בעמו שלא בטח בו במדבר, כך גם חוסר הביטחון שלנו באלוהים מאפשר לאויב גישה לתקוף אותנו. אנחנו הופכים לביקורתיים כלפי הזולת, כועסים ונפגעים בקלות; אולי אנחנו אפילו מתרחקים מהמאמינים. כשאלוהים סיפק לעם את המן, הוא אמר להם לאסוף אך ורק את הדרוש להם לכל יום, אבל חלקם לא בטחו בו ואספו מעבר לצורך שלהם, "שיהיה לכל מקרה". המן העודף שהם ליקטו הבאיש והעלה תולעים. גישה של חוסר ביטחון באלוהים וחוסר הכרת תודה כלפיו על הכלכלה היומיומית שלו, הופכת לתולעת של מרירות בחיינו.
אלוהים סיפק פתרון של סליחה וריפוי למי שחזר בתשובה על חטאו. כך גם אנחנו, אם נחזור בתשובה על חוסר הביטחון שלנו באלוהים ועל חוסר הכרת התודה כלפיו, הוא יסלח לנו. כל מה שעלינו לעשות הוא להביט אל ישוע. אני מודה לאלוהים שדברו יכול לשנות את חיינו, לרפא אותנו ולשקם את האמונה שלנו.
"וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ." (יוחנן ג 15-14)