פיי הגיעה לבית הקפה שלנו בפעם הראשונה יחד עם בוב, ידיד שאפילו לא היה מאמין. הוא הכיר אותה כמה שנים קודם לכן ואיבד את הקשר שלו אתה אחרי שהיא עזבה את העיר. הם נפגשו בירושלים במקרה. הם ישבו בגן והיא סיפרה לו שהיא הייתה באפגניסטן וצרכה סמים במשך תקופה ארוכה. היא חזרה לארץ רק לאחרונה, אבל הרגישה אבודה ורמזה שהיא חושבת לשים קץ לחייה.
בוב ידע על בית הקפה ואפילו ביקר שם אתי פעם אחת. הוא התייחס בציניות לאמונה שלנו, אבל לא היסס להציע לפיי לבוא אתו ולהכיר אותנו. את בית הקפה פקדו משיחיים מוזרים למדיי, והאדם הראשון שפיי פגשה היה בארט, גבר ששערו היה ארוך עוד יותר משלה.
פיי המשיכה לבוא מאז בכל יום וחיכתה בכניסה עד שפתחנו. היא לבשה שמלות סבתא היפיות ולאפה היה עגיל יהלום. המשיחיים הצעירים קיבלו אותה באהבה, ולאחר כשבועיים היא התפללה וביקשה מישוע שיהיה אדונה. התפללנו יחד אתה ועזרנו לה ללמוד את העקרונות הבסיסיים של אמונתה החדשה.
שבועיים לאחר מכן, נכנסה פיי ערב אחד לקפה ומיד הבחנו שהעגיל באף איננו. מישהו שאל אותה איפה העגיל, והיא ענתה: "אני באה לפה כבר חודש, ואיש לא אמר לי אף מילה על העגיל. אם מישהו היה אומר לי משהו כנראה שלא הייתי חוזרת. אבל אתמול בערב הייתה לי הרגשה שהאדון שלי רוצה שאסיר אותו".
בחסד אלוהים כולם קיבלו את פיי כפי שהיא בלי לשפוט אותה על הופעתה החיצונית. אלוהים עשה את היתר.