מיהרתי מאוד להיכנס לבנק, ולכן לא נעלתי את המכונית. הרי זה עניין של כמה דקות... הדבר הראשון שהבחנתי בו כשחזרתי הוא שהמטרייה כבר לא הייתה על המושב, היכן שהשארתי אותה. מישהו גנב לי את המטרייה. הדבר השני שראיתי היה איש זקן ששוטט במגרש החנייה. באותו רגע החלטתי שהוא גנב את המטרייה שלי. לא יכולתי לגשת אליו סתם כך ולהאשים אותו, ולכן שאלתי אותו אם הוא ראה מישהו מתקרב לאוטו שלי. הוא כמובן ענה שלא ראה.
ככל שחשבתי על הזקן המרושע הזה במהלך השעות אחר כך, התרגזתי יותר. בסופו של דבר שמתי לב שאני מוטרד מאדם זקן שאינני מכיר ושייתכן שלא לקח את המטרייה שלי בכלל. ידעתי שהיה עליי לסלוח לו, גם אם הוא לא האיש שפגע בי. הייתי צריך לסלוח לו למעני, לא למענו, מכיוון שהוא כלל לא ידע שכעסתי עליו.
חוסר סליחה הוא סוג של סרטן. יש לו חיים משלו, ולפעמים החיים האלה שלו אינם קשורים למציאות. במקרה של אבשלום ואחותו תמר, נעשה חטא אמתי. כעסו של אבשלום היה צודק, ודוד היה צריך להעניש את אמנון. אבל אבשלום לא סלח. הוא אפילו תכנן לנקום באמנון, תכנון שנגס בו במשך שנתיים תמימות עד שבא לידי ביטוי בחטא גדול לא פחות מזה של אמנון, ברצח.
עלינו ללמוד לסלוח גם כשאיננו בטוחים מי פגע בנו או אם נעשה נזק אמתי. אם לא נסלח, אנחנו עלולים לחלות בתוכנו בסרטן רוחני שינגוס בנו בכל פה ויגרום לנו לחטוא. אם אסרב לסלוח למישהו, יפגע חוסר הסליחה, בסופו של דבר בי יותר משיפגע באדם האחר.