שיעור 12: צייתנות

יוחנן כ"א

המשא שעל ליבי היום הוא האהבה שלנו את האדון ישוע המשיח והאופן שבו אנו אוהבים אותו. זאת, כהכנה של לבנו לפני שאנו באים להשתתף בסעודת האדון. הקהילה היא דבר מורכב, החיים הם דבר מורכב, ולפעמים מורכבות זו גורמת לנו לזנוח את הבסיס של הכל, את הנקודה המרכזית של הכל. ואני באמת חושב שהמרכיב הבסיסי של החיים המשיחיים הוא אהבתנו את האדון ישוע המשיח. במוקדם או במאוחר עלינו להתמודד עם הנקודה המרכזית הזאת ולחזור אליה. זה לא תמיד קל, כי אנחנו חיים בעולם שיש בו כל כך הרבה אפשרויות, עד שזה יכול ממש לטלטל ולערער אותנו.

קראתי השבוע ספר שעוסק בנושא זה ובו המחבר טוען שיש לנו כיום כל כך הרבה אפשרויות, הזדמנויות, בחירות ואלטרנטיבות, עד שאנשים פשוט נכנעים להכל. כי אחד הגורמים המרכזיים לכך שלאנשים אין דעה או שכנוע פנימי או עדיפות לגבי דברים שונים הוא, שהם פשוט נמצאים בהלם לנוכח כל כך הרבה אפשרויות שניצבות לפניהם. לפעמים רואים אותם עומדים כמה דקות בסופרמרקט מול המדפים של סבון כביסה, והם לא מסוגלים להחליט במה לבחור. הם פשוט נתקעים שם. המבחר העצום שעומד לפנינו משפיע עלינו באופן משתק. אנחנו נהיים כמו משותקים ותקועים.

בנוסף לכך, אנו חיים בחברה פלורליסטית ועומדות לפנינו אין ספור אפשרויות ובחירות בכל מצב וזמן. עלינו לבחור מה נאכל, מה נלבש, כיצד נבדר את עצמנו, באיזה חינוך נבחר לילדנו, איך נבלה את שעות הפנאי שלנו. המגוון הוא עצום וכך גם הבחירות, האפשרויות וההחלטות. ואם החיים שלנו מתנהלים על בסיס של בחירה מתמשכת, בחירה בסוג של מכונית, בחירה בבית או דירה, בחירת בגדים, בחירה של כל דבר, אז אין פלא שההתנהלות הזו מחלחלת גם להווייה שלנו בעולם המשיחי ובקהילה. לכן, אנחנו באים עם הגישה של בחירה והחלטה גם אל הדברים שנוגעים למלכות השמיים או לאדוננו או לקהילה. זה מגיע לכך שאנו מחליטים באם נלך לאסיפת הקהילה או למשחק כדורגל, או לפיקניק, או לטיול. אנחנו יכולים להחליט להתפלל עם בני משפחתנו בבית או להסתכל ביחד בטלוויזיה או ללכת לרקוד.

במילים אחרות, נראה שעם אין ספור האפשרויות שאנו יכולים לבחור ביניהן, איבדנו את המימד בחיינו שאינו נתון לבחירה, והוא המימד הרוחני. מרוב בחירה, אנו לוקחים את הדברים הנוגעים לאדון ומשלבים אותם בתוך שלל הבחירות שבחיינו. קחו לדוגמא את הנושא של אהבתנו את אלוהים. אנחנו בוחרים מה מתאים לנו באהבתנו אותו. אנחנו מדברים על זה, אנחנו שרים את זה, אנחנו שרים על כך שאנחנו אוהבים את האדון.

אמרנו פעמים רבות שאנו אוהבים את האדון ישוע. ואם ישאלו אותנו אם אנו אוהבים אותו, נענה מיד בחיוב ובאופן וודאי. ואם ישאלו אותנו אם אנחנו אוהבים אותו בכל ליבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו, נענה בחיוב מוחלט. "כן, בוודאי שאנו אוהבים אותו". אנחנו נאמר זאת במילים, ונכריז זאת בפינו, אך השאלה היא אם זו המציאות אותה אנו חיים ביום יום שלנו. ואולי אנחנו באמת מתכוונים לכך שאנו אוהבים אותו, אבל הדברים שמוכיחים אהבה זו הם סדרה של בחירות בין אפשרויות שונות, אלטרנטיבות וכיוונים. עלינו לבחור ביניהם, כי הם מתערבבים עם כל שאר הבחירות וההחלטות שעלינו לקבל, ואז לפתע אנו מגלים שיש עוד דברים שאנו אוהבים באותה מידה שאנו אוהבים את האדון ישוע.

מה שאני אומר הוא, שאנחנו אוהבים את האדון ישוע כל עוד המחיר אינו גבוה מידי. אנחנו אוהבים אותו אם זה גורם לנו להרגיש נוח. אנחנו אוהבים אותו אם זו הבחירה הטובה ביותר שיכולנו לעשות. וזה מצב שמאד מדאיג אותי. כי אני חושב שיצרנו בעיה רצינית ביותר במקומות רבים בקהילות ואפילו בליבנו פנימה. איבדנו את חשיבות הקדושה, את משמעות ההתקדשות ואת עומק המחויבות לכל מה שהוא אלוהי, קדוש ושמימי. נראה לי, שההתנהלות הרוחנית שלנו נסחפה ביחד עם כל שאר ההחלטות, הזרמים וההשפעות בחיינו, כאילו עומדות בפנינו אופציות שונות בתחום הרוחני והבחירה היא בידנו. הדאגה הזו הובילה אותי לרצון לחזור ולהתמקד באדון ישוע המשיח ובאהבתנו אליו. ואני מדבר אל ליבי באותה המידה שאני מדבר לליבכם, האמינו לי.

מה אפיין את אנשי האמונה בתנ"ך? אם הייתם צריכים לזהות את המאפיין הראשון במעלה של אנשי האלוהים בתנ"ך, מה זה היה? הבה נפנה לרגע לדברים ו' 5. אני חושב שהפסוק הזה מתמצת את ההתנהגות הרוחנית ואת המחויבות הקדושה של אנשי ה' בתנ"ך . וכך כתוב שם, "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". הייתה זו מסירות והתמסרות לאלוהים בכל הלב, הנפש והכוח. הייתה זו אהבה בעדיפות עליונה ובעמדה יחידה, שעלתה על הכל ולא יכלה להשתוות לאהבות אחרות. האהבה לה' אלוהים לא הוצגה כאופציה והצייתנות אליו לא הובאה כבחירה. עבודת אלוהים והשתחוויה, כמו גם השירות לפני אלוהים, לא הוצגו מעולם כאפשרות שעלינו לבחור בה. לא, זו היתה עדיפות עליונה וראשונה במעלה בחייו של איש האלוהים.

בדברים י' 12 משה שאל, "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?" זוהי שאלה חשובה מאד. מה אלוהים מבקש ממך? מהי השורה התחתונה של בקשת אלוהים מאיתנו? ממך? ממני? ומשה עונה על השאלה הזאת בפס' 14-12, "כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ". מהי התמצית של בקשת ה' מאיתנו? לאהוב אותו כל כך, עד שאהבה זו תבוא לידי ביטוי בכל דרכינו, בעבודה שלנו אותו בכל הלב, בשירות שלנו לפניו עם כל הנפש, בשמירה על מצוותיו ועל חוקותיו שהוא ציווה אותנו.

והתמצית של התמצית היא זאת: האהבה שלנו את אלוהים היא עניין של צייתנות. אהבה זוהי עשייה של מה שהוא אמר לנו לעשות, זה השירות והעבודה את אלוהים עם כל הלב והנשמה. באהבה זו אין מקום לשום דבר אחר. לכן כתוב ביעקב ד' 4, "מְפִירֵי נֶאֱמָנוּת, הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי יְדִידוּת עִם הָעוֹלָם הִיא אֵיבָה לֵאלֹהִים? לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יָדִיד לָעוֹלָם הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב אֱלֹהִים". אם אתם אומרים שאתם אוהבים את אלוהים, אבל אתם אוהבים את עולם, אתם נהיים אויבים של אלוהים, ואתם דומים לנואפים ולזונים באופן רוחני. אתם בוגדים בו, ובמקום לאהוב אותו בטוהרה, באינטימיות, בקדושה ועם כל הלב, אתם נואפים עם אחרים באהבתכם אותם. זו התמצית של התמצית באהבה שלנו את אלוהים.

בדברים י"א 1, חוזרות המילים, "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל הַיָּמִים". זו אותה עדיפות, אותה מסירות בלתי מתפשרת, וזו לא אופציה. אין פלא, שכאשר ישוע נשאל איזו מצווה גדולה יותר מכולן, הוא משיב במתי כ"ב 40-37, "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ. זֹאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה". אמת זו הייתה נכונה בתנ"ך, ישוע חזר עליה וחיזק אותה, והיא נכונה גם עבורנו היום. עלינו להתמקד בצורך שתהיה בנו אהבה בוערת לאדון ישוע המשיח, שמבטאת את המצווה שבתורה, לאהוב את אדוני אלוהינו בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו.

האם שמתם לב לסיבה, מדוע עלינו לאהוב את אלוהים בכל ליבנו? בדברים י' 13 כתוב, "לְטוֹב לָךְ". זה לטובתך, למענך, לתועלתך. האהבה הזו מביאה שפע, ברכות ושגשוג למי שאוהב את אלוהים. האם אתם זוכרים את תפילתו של דניאל בפרק ט'? בפס' 4 הוא אומר, "וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה: אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו". אלוהים שומר ברית וחסד. למי? לאוהביו ולשומרי מצוותיו. אהבתנו את אלוהים בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו, מציבה אותנו במקום של ברכה במסגרת הברית איתו והנאה מחסדיו.

מילות התפילה של דניאל חוזרות על עצמן כמעט מילה במילה בתפילתו של נחמיה. הבה נפנה לנחמיה א' 5, שם נחמיה מתפלל כך, "וָאֹמַר: אָנָּא יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו". העובדה ששתי התפילות של דניאל ונחמיה כמעט זהות, למרות שלא היה שום קשר בין השניים, מובילה אותי למחשבה שאולי היתה תפילה סדורה בקרב יהודי הגולה לפני ששבו ליהודה (תפילה המבוססת על הנאמר בשמות ל"ד 6). בתפילה זו היתה הכרה, שהאנשים שידעו את חסדי אלוהים והכירו את הבטחות הברית שלו, היו אנשים שאהבו אותו בכל ליבם, נפשם ומאודם והתמסרו לו ללא סייג. אהבה כזו היתה בליבו של דוד המלך לאלוהים כשכתב את תהילים י"ח 2, ואמר, "אֶרְחָמְךָ (אוהַב אותך) יְהוָה חִזְקִי". זוהי החלטה לאהוב, זוהי בחירה לאהוב, זה הכיוון אליו מופנית האהבה, זה מושא האהבה.

במשלי ח' 17, אלוהים אומר, "אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי". האם האמת הזו נכונה גם בברית החדשה? האם זו אותה אהבה ואותה בחירה? האם זו גם המצווה שלנו והקריאה שלנו, אנחנו המאמינים בברית החדשה? אני מאמין שכן. כששמעון כיפא דיבר על ישוע, הוא אמר בראשונה לכיפא א' 8, "הוּא אֲשֶׁר אַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתוֹ אַף כִּי לֹא רְאִיתֶם אוֹתוֹ". זהו המאפיין הראשון במעלה של כל מאמין אמיתי. באפסים ו' 24 כתוב, "חֶסֶד עִם כָּל הָאוֹהֲבִים אֶת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּאַהֲבָה בִּלְתִּי דּוֹעֶכֶת". אהבה בלתי דועכת היא אהבה כנה, ישרה, ממוקדת, אמיתית, מסורה ובלתי מתפשרת. למעשה, ישוע אמר בלוקס י"ד 26 את המילים הקשות האלה: "מִי שֶׁבָּא אֵלַי וְאֵינֶנּוּ שׂוֹנֵא אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, אֶת אֶחָיו וְאֶת אַחְיוֹתָיו וְאַף אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי". ובראשונה לקורינתים ט"ז 22 שאול השליח כתב, "מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם יִהְיֶה!".

אם כך, אנו נקראים לאהוב את האדון ישוע המשיח באהבה עוצמתית כזו, באהבה עם כל הלב והנפש והכוח, ואנחנו אומרים שאכן כך אנו אוהבים אותו. אבל כשאני מסתכל סביבי, בחברה, בקהילה, אני לא רואה אהבה שכזו, או מסירות או מחויבות שכזו. אני לא רואה אהבה שממוקדת בו בלבד וששמה אותו בעדיפות עליונה מעל לכל דבר אחר. אני רואה אותנו בוחרים בין כל מיני אופציות ולעיתים נותנים עדיפות לדברים החולפים במקום להתמסר לדבר הנצחי. ולכן, לפני שאנו ניגשים אל סעודת האדון, עלינו לשאול את עצמנו, האם אנו אוהבים את האדון ישוע המשיח? אנחנו כנראה נחזור על המילים בראשונה ליוחנן ד' 19 שאומרות, "אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה". אנחנו גם נכיר בכך שסעודת האדון היא הביטוי החזק ביותר לאהבתו הגדולה אותנו, האין זאת? כי סעודת האדון מזכירה לנו את הצלב, והצלב הוא הסמל החשוב ביותר של אהבת אלוהים.

אם כן, כשאנו באים אל שולחן זה אנו חושבים על אהבה. עד כמה הוא אהב אותנו ועד כמה הוא נתן עבורנו. אינני יודע כיצד זה משפיע עליכם, אבל לי זה גורם לעצור לרגע ולחשוב, "אני כל כך נלהב לקבל את כל האהבה שאלוהים יכול לתת לי, אבל אני הרבה פחות נלהב לתת לאלוהים בחזרה את כל מה שאני יכול לתת לו". יש פה חוסר שוויון משווע, הלא כן? אני אפילו נוטה לנצל את המצב ולנסות לקבל ממנו את מקסימום האהבה מצידו, אבל לתת לו בתמורה את מינימום האהבה מצידי. וזוהי הרוח או הגישה שקיימת בימינו בעולם, בחברה ואפילו בקהילות שלנו.

ליבי דואב בכל פעם שאני נתקל בדוקטרינה שהולכת ומתפתחת בקהילות ומדגישה את הסיפוק האישי של הפרט בתור מטרה עליונה באמונה. לדוגמה, הוראת הדוקטרינה שקוראת למאמין להכריז ולְנַכֵס לעצמו דברים (name it and claim it). או הגישה שאומרת שישוע צריך לעשות כך וכך עבורך המאמין. או הדוקטרינה שמלמדת הפוך על הפוך ואומרת שבמקום שחיי יהיו ביטוי של אהבתי המסורה לישוע בכל מחיר, חיי הופכים להיות דרישה מאהבתו של ישוע לתת לי את כל הטוב והשגשוג שאני מבקש ממנו. יש כאן עיוות מהותי של הכוונות של אלוהים.

אתמול קראתי את האוטוביוגרפיה הרוחנית של ג'ון באניין, שם הוא מתאר את מסעו מהרגע שבחר לדבוק במושיעו. מדהים לקרוא את סיפורו. הוא מצליח למשוך אותך פנימה, כאילו עברת במכונת זמן והגעת לעידן מחשבתי אחר לגמרי. הנה החוטא מכה על חטאו. הוא מבין שהוא נדון לגיהינום ופוחד פחד מוות שמא לא יזכה בישועה. הוא חרד שמא ריבונו של עולם לא ימצא אותו ראוי כלל לקבל את שפעת חסדו, וזועק לאלוהים בתחינה ובבקשה לבחור בו ולגאול אותו. וכאשר לבסוף הוא בא לאמונה שלמה במשיח ישוע, הוא אינו יכול לחדול מלהזכיר שוב ושוב ושוב את כל עוולותיו וחטאיו. בליבו בקשה אחת ויחידה בכל העולם והיא, להשליך עצמו, את כל כולו, לשירות האדון, בכל נימי נפשו ובכל תחומי חייו, יהא המחיר אשר יהיה. ואתם יודעים מה היה המחיר שהוא שילם, נכון? מאסר בבית הכלא.

כשקוראים דבר כזה חושבים שבימינו, מישהו כזה, לא היה מחזיק מעמד ברוב הקהילות שלנו. דרך האמונה שלו נוגדת לחלוטין כל כך הרבה דוקטרינות שמסתובבות בקהילות היום. דוקטרינות אשר מדגישות את ההערכה העצמית, את השגשוג, את הבריאות והעושר, את האמונה-לייט, את החסד הזול. האם אתם רואים את ההבדל? המשיחיות היום בנויה כך שהיא מכילה את כל האלטרנטיבות האפשריות, כדי שכל אחד יוכל למצוא את המקום שלו בנוחיות, להחליק פנימה ללא כל קושי ומבלי לשלם מחיר כלשהו. לא עצרנו ואמרנו שאנחנו לא אוהבים יותר את האדון ישוע, לא ולא. אלא שהשינוי התחולל באופן כל כך סמוי ובלתי מורגש, עד שכולנו קצת סטינו מן המסלול. זו התוצאה של מזימת האויב של נפשותינו, שפעל בתחבולות והצליח להסיט את כולנו מן העיקר.

לאחרונה אמרתי לזקני הקהילה שלנו, שלדעתי יהיה טוב להפשיט את הקהילה שלנו מכל סוגי הפעילויות, מלבד אסיפות הלל והשתחוויה וקבוצות הכשרה לבישור ותפילה. זה כל מה שנעשה בקהילה שלנו ואת כל השאר נבטל. הרי רק אז נדע היכן עומדים האנשים מבחינה רוחנית ועד כמה הם מחויבים. מדוע אמרתי להם זאת? כי אנחנו צריכים להתחבר חזרה ליסודות שלנו ולסדר העדיפויות הנכון. ואחד הדברים הבסיסיים ביותר הוא ההבנה שעלינו לאהוב את האדון ישוע המשיח.

קל לכולנו להגיד, "אני אוהב אותך אדון, אני אוהב אותך כל כך", ואין לנו בעיה עם זה. אבל לחיות לאור האמירה הזו, שם יש לנו בעיה, וכולנו מודעים לכך. לכן, ברצוני לאתגר אתכם ולבקש מכם לבחון את חייכם בהשוואה לחייו של מישהו אחר. אבל לפני שנפנה אל יוחנן כ"א, נקרא את הראשונה ליוחנן ג' 18 שם כתוב, "יְלָדַי, אַל נָא נֹאהַב בְּמִלִּים וּבְדִבּוּר, כִּי אִם בְּפֹעַל וּבֶאֱמֶת". כיצד עלינו לאהוב? לא במילים ובדיבורים אלא בפעולה ובאמת, וזו הבעיה שלנו. מה שאנחנו אומרים לא נחשב, אלא מה שאנחנו עושים. זה העניין.

ביוחנן כ"א יש מפגש מעניין בין ישוע לבין שמעון כיפא, אבל כדי להבין את חשיבותו של המפגש יש להבין מה קרה לפני כן. לאחר שישוע קם מן המתים הוא אמר לתלמידיו ללכת אל הר מסוים בגליל, וכך הם עשו ככתוב במתי כ"ח 16, "בֵּינְתַיִם הָלְכוּ אַחַד עָשָׂר הַתַּלְמִידִים לַגָּלִיל, אֶל הָהָר אֲשֶׁר אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ". ביוחנן כ"א 2 אנו פוגשים חלק מהתלמידים, "שִׁמְעוֹן כֵּיפָא וְתּוֹמָא הַנִּקְרָא דִּידִימוֹס הָיוּ יַחַד עִם נְתַנְאֵל מִקָּנָה שֶׁבַּגָּלִיל וְעִם בְּנֵי זַבְדַּי (יוחנן ויעקב) וּשְׁנַיִם אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו (כנראה פיליפוס ואנדריי)", אבל למרבה ההפתעה הם נמצאים ליד הכינרת ולא על ההר. כאן מתקיים המפגש המענין בין ישוע לבין שמעון כיפא. כיצד הם הגיעו לכינרת אם ישוע אמר להם לחכות לו בהר?

הדבר הראשון שאני רוצה שתשימו לב אליו בקטע הזה הוא חוסר האהבה. התלמידים נמצאים בגליל והם מחכים לישוע. לפני כן, במתי כ"ו 34-33, שמעון כיפא אמר לאדון שהוא אוהב אותו, "'אִם הַכֹּל יִכָּשְׁלוּ בִּגְלָלְךָ, אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶכָּשֵׁל!' אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: 'אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה, בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל, שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים תִּתְכַּחֵשׁ לִי'. אָמַר כֵּיפָא: 'גַּם אִם עָלַי לָמוּת אִתְּךָ לֹא אֶתְכַּחֵשׁ לְךָ!'. וְכֵן אָמְרוּ כָּל הַתַּלְמִידִים". שמעון אמר לאדון שהוא אוהב אותו וימשיך לאהוב אותו בכל מחיר, שהוא אוהב אותו עד מוות ולעולם לא יתכחש לו. המחויבות שלו היתה במילים בלבד. מילים נכונות. מילים טובות. אבל רק מילים. ולכן האדון העביר אותו במבחן קטן, אותו ואת כל התלמידים שאיתו.

שימו לב, האדון אמר להם ללכת להר אחד בגליל ולחכות לו שם. הוראה פשוטה למדי. אבל ביוחנן כ"א 3 אנחנו קוראים כך: "אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן כֵּיפָא: 'אֲנִי הוֹלֵךְ לָדוּג'. אָמְרוּ לוֹ: 'גַּם אֲנַחְנוּ בָּאִים אִתְּךָ'." כאן אנו רואים את כישלון אהבתם בפעם הראשונה. הם אמרו שהם אוהבים את ישוע, אבל הם לא צייתו להוראה הפשוטה והישירה שלו. כששמעון אמר שהוא הולך לדוג, אני חושב שהוא התכוון לומר משהו כמו, "אני חוזר לחיים הישנים שלי. אני חוזר להיות דייג". ובכך הוא לא ציית לאדון. הוא לא ציית לאדון שקם מן המתים וכבר נראה לעיניהם פעמיים. הוא לא ציית לו למרות שידע שהוא חי.

"הָלְכוּ וְנִכְנְסוּ לַסִּירָה וְלֹא לָכְדוּ מְאוּמָה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה", וייתכן שהיתה זו הסירה המקורית של שמעון כיפא שאיתה יצא לדוג לפני שפגש בישוע. בהחלטה הזו ובמעשה הזה אנו רואים את חוסר האהבה של שמעון כיפא לישוע. ברגע הזה, כל המילים שהוא הכריז בעבר היו ריקות מתוכן. כל האהבה שהייתה לו למשיח לא הספיקה לו על מנת לציית להוראה פשוטה אחת. ללכת להר בגליל ולחכות לאדון שם.

ברצוני להצביע על נקודה מאד ברורה והיא: האהבה נכשלת כשהיא לא מצייתת. אין זה משנה עד כמה אתם מרגישים שאתם אוהבים את ישוע, וכמה רגשות מעורבים באמונתכם בו, וכמה דמעות שפכתם בתפילותיכם ועד כמה שירי ההלל פורטים על מיתרי ליבכם. כל הרגשנות הזו איננה העיקר באהבתכם את ישוע. כשאתם לא מצייתים לו, האהבה הזו נכשלת, פשוט מאד, כי צייתנות תמיד מעמידה את האהבה במבחן.

ישוע אמר זאת כך, ביוחנן י"ד 21: "הַמַּחֲזִיק בְּמִצְווֹתַי וְשׁוֹמֵר אוֹתָן הוּא הָאוֹהֵב אוֹתִי". וכאשר התלמידים ירדו לדוג בכינרת, הם הראו חוסר אהבה לישוע. וכמובן, הם דגו כל הלילה ולא לכדו מאומה. כלום. אין ספק שהאדון היה בשליטה מלאה בכל המצב הזה. אפשר לדמיין את שמעון יורד מן ההר, מאוכזב מכל העניין הזה של בישור ומלכות אלוהים, נכנס לסירתו עם ההחלטה שהוא יעשה את הדבר האחד שהוא יודע לעשות וזה לדוג. אבל הוא לא הצליח לעשות אפילו את זה. למרות שהוא דג דגים כל חייו ויכול היה לזהות בקלות את תנועת להקות הדגים במים, בכל יום ושעה ועונה, הפעם הוא לא לכד מאומה.

אנחנו רואים שאת הדברים שהוא חשב שהוא יודע לעשות, הוא לא הצליח לעשות, כי אלוהים שם את ידו הטובה עליו והיה בשליטה על כל המצב. כאן מתחיל הלקח ששמעון כיפא עומד ללמוד. החל מנקודה זו של חוסר אהבה מצידו של כיפא, אנו מתחילים לראות את תחילת שיקום האהבה הזו מצידו של ישוע. הנקודה הזו חשובה עבור כולנו, כי אין כאן אחד שלא נכשל באהבתו את ישוע. כולנו אמרנו בזמן זה או אחר שאנחנו אוהבים את האדון ישוע בכל ליבנו, נפשנו ומאודנו. כולנו שרנו שירי הלל ברגש ובעוצמה. אבל בחיי היום יום נכשלנו, כי העדפנו לשים את עצמנו ואת צרכינו לפני האדון, רצונו ומצוותיו.

כשקראתי את האוטוביוגרפיה הרוחנית של ג'ון באניין, הרגשתי קטן כמו ציפור בהשוואה אליו. כאילו הייתי ציפור הטובלת בשלולית רדודה. כשאני שומע על המסירות והמחויבות של שליחי הבשורה ברחבי תבל, שהקריבו את בריאותם, חוסנם ולפעמים את חייהם ממש; כשאני קורא על מות הקדושים של אלפי אלפים במהפכה התרבותית שהתרחשה בסין למשל - אני תוהה על מידת העומק של המסירות והמחויבות שלי, ועל חוסר הצייתנות שלי לאדון בדברים כל כך פשוטים.

אולי העמיד האדון את אהבת תלמידיו במבחן פשוט יחסית במקרה שלפנינו, בתור הכנה למבחנים קשוחים יותר שיבואו עליהם בהמשך. הרי כל מה שביקש היה, שילכו לגליל ויחכו לו על ההר עד שיבוא. אבל בשלב יותר מאוחר הוא יבקש מהם למסור את חייהם למענו. כולנו, ביחד איתם, נכשלים באהבתנו את ישוע. אבל כמה טוב לדעת שיש לנו תקנה ושלאהבתנו הנכשלת יש שיקום ותקווה. הבה נפנה אל יוחנן כ"א 5-4 ונראה כיצד השיקום מתחיל כאן עם המילים, "עִם בֹּקֶר". הכל מתחיל עם בוקר עם ישוע. "עָמַד יֵשׁוּעַ עַל הַחוֹף, אַךְ הַתַּלְמִידִים לֹא הִכִּירוּ שֶׁזֶּה יֵשׁוּעַ". התלמידים לא זיהו את ישוע לאחר שקם מן המתים, אלא אם כן הוא התגלה והזדהה בפניהם. כנראה שחל בו שינוי כלשהו או שהיה כבוד כלשהו בפניו, שגרם להם לא לזהות אותו. כך היה גם במקרים אחרים כשישוע התגלה לתלמידיו. במקרה שלפנינו הם היו במרחק מאה מטר מן החוף, עוד דבר שגרם לכך שהם לא זיהו אותו.

למרות שהם לא ידעו מיהו, "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'בָּנַי, אֵין לָכֶם דָּגִים?' הֵשִׁיבוּ לוֹ: 'אֵין'." ישוע יודע טוב מאד שהם לא תפסו מאומה, וכשהם ענו לו בשלילה, אני בטוח שהם חרקו שיניים בתסכול. ובפס' 6, "אָמַר לָהֶם: 'הַשְׁלִיכוּ אֶת הָרֶשֶׁת בְּצִדָּהּ הַיְמָנִי שֶׁל הַסִּירָה וְתִמְצְאוּ.' הֵם הִשְׁלִיכוּ וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ מֵרֹב דָּגִים". שימו לב, מיהו התלמיד שמדובר עליו בפס' 7 שמתואר בתור, "הַתַּלְמִיד הָאָהוּב עַל יֵשׁוּעַ"? זהו יוחנן כמובן, מחבר הבשורה. מדוע הוא מציג את עצמו בצורה כזו? כי הוא זה שאמר לכיפא, "זֶה הָאָדוֹן!". אז איך יוחנן ידע שזה האדון? מי עוד יכול לשלוט כך בדגי הים מלבד האדון ישוע? מי עוד יכול להגיד לדייגים שלא תפסו דבר במשך כל הלילה, שיטילו את הרשת בצד השני של הסירה והם ימצאו שם שלל דגים עצום?

והסיפור ממשיך, "כַּאֲשֶׁר שָׁמַע שִׁמְעוֹן כֵּיפָא שֶׁזֶּה הָאָדוֹן, לָבַשׁ אֶת בִּגְדוֹ הַחִיצוֹן, כִּי הָיָה עָרֹם, וְהֵטִיל עַצְמוֹ לַיָּם". ברגע שהוא הבין שזהו האדון, הוא היה חייב להגיע אליו מיד, בשחייה, כמו שהוא. שאר התלמידים נשארו בסירה כדי לגרור את הרשת המלאה דגים אל החוף, אבל שמעון מיהר אל האדון כדי לשקם את אהבתו שנכשלה. פס' 9, "כַּאֲשֶׁר עָלוּ לַחוֹף רָאוּ גֶּחָלִים עֲרוּכוֹת וְדָגִים מֻנָּחִים עֲלֵיהֶן, וְלֶחֶם. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'הָבִיאוּ מִן הַדָּגִים אֲשֶׁר לְכַדְתֶּם כָּעֵת'." האם כל התלמידים גררו את הרשת אל החוף? לא ולא! ראו מה כתוב בפס' 11, "עָלָה שִׁמְעוֹן כֵּיפָא וּמָשַׁךְ אֶת הָרֶשֶׁת אֶל הַחוֹף וְהִיא מְלֵאָה דָּגִים גְּדוֹלִים, מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה, וְאַף שֶׁהָיוּ רַבִּים כָּל כָּךְ לֹא נִקְרְעָה הָרֶשֶׁת". אני לא מבין איך הוא עשה את זה, אבל היה בו כוח לא רגיל באותו רגע והוא פשוט משך את הרשת עם כל 153 הדגים שבתוכה.

כאשר "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'בּוֹאוּ, אִכְלוּ!' אַף אֶחָד מֵהַתַּלְמִידִים לֹא הֵעֵז לִשְׁאֹל אוֹתוֹ 'מִי אַתָּה?', כִּי יָדְעוּ שֶׁהוּא הָאָדוֹן. נִגַּשׁ יֵשׁוּעַ, לָקַח אֶת הַלֶּחֶם וְנָתַן לָהֶם וְכֵן גַּם אֶת הַדָּגִים" (פס' 13-12). כאן ידידיי, מתרחש שיקום האהבה שנכשלה. זה כמובן דבר נפלא, כי עליכם להבין שלא משנה עד כמה נכשלתם באהבתכם, ולא משנה עד כמה נכשלתי גם אני באהבתי, לאהבה תמיד יש שיקום. שימו לב לדבר חשוב שקורה כאן, השיקום בא ביוזמתו של המושיע שנפגע מכיפא. אתם רואים זאת? וכך השיקום תמיד עובד, היוזמה לשיקום אהבתנו תמיד יבוא מצד מושיענו, שנפגע מחוסר אהבתנו אליו כשאנו נכשלים.

לעיתים, מאמינים היודעים שהם נכשלו באהבתם לאדון, נוטים להתרחק ממנו, ואז כשהם רוצים לשוב אליו הם חשים בבושה או בדאגה שמא הוא לא יקבל אותם. אבל מה שעליהם להבין זה, שהאדון מחכה בציפייה שישובו אליו. וכאשר הם כן שבים, הוא לא מחכה להם עם שוט כדי להצליף בהם, אלא עם ארוחת בוקר של דגים טריים צלויים על האש. האם אתם מתחילים להבין את היופי שבשיקום הזה? זהו לב ליבו של שיקום האהבה שהאדון עושה בליבנו.

עד כה ראינו גם את כישלון האהבה וגם את שיקום האהבה. אני מאד שמח על כך, כי הרבה פעמים אני מוצא את עצמי יוצא לים בשעה שהייתי אמור לחכות על ההר. אני תמיד שמח על כך שכאשר אני חוזר לחוף, ישוע לא מחכה לי עם שוט כדי להצליף בי, אלא עם ארוחת בוקר טעימה וטרייה. הוא רוצה לשבת ולאכול איתי ביחד. כך פועל מושיענו החפץ לשקם אותנו ואת אהבתנו אליו. את העיקרון הזה אנו פוגשים כבר בירמיה ל"א 2, שם כתוב, "מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ". וגם ברומים ח' 39 שם שאול אומר, ששום דבר לא יוכל "לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ". אפילו לא חוסר הצייתנות שלנו וכישלון אהבתנו. אהבתו היא אהבת עולם, ואין דבר שיכול להפרידנו ממנה. אהבתו מושיטה אלינו יד ומביאה אותנו בחזרה אליו שוב, ושוב, ושוב.

אני שמח גם על רצונו העז של שמעון כיפא לשוב אל אדונו. על הקפיצה המיידית שלו למים ועל השחייה שלו אל החוף. הוא לא חיכה רגע אחד נוסף. כי הוא ידע, כי מצפונו התעורר בו ברגע שהבין שהאדון הוא זה שעומד על החוף. הוא ידע שהוא לא היה צריך להיות בים עם סירת הדייגים שלו, אלא על ההר, מחכה לאדונו, בצייתנות. וכמו שבמספר רגעים של פזיזות הוא נכשל והתכחש לישוע, כך הוא מיהר לשוב ולשקם את אהבתו אליו. כשאתם מתבוננים על חייכם ידידיי, עליכם להבין שאתם רצויים לאלוהים לא מכיוון שמעולם לא נכשלתם, אלא מכיוון שכאשר אתם נכשלים, אתם ממהרים לשוב אליו ולשקם את אהבתכם. נכון?!

הבעיה מתחילה כאשר אתם נכשלים, וממשיכים להיכשל, ונעשים אדישים כלפי כישלונותיכם. כאשר אין בכם רצון להשתקם כפי שאלוהים חפץ שתשתקמו ונוח לכם להחזיק באמונה רדודה אשר מתעלמת מסדר העדיפויות של מלכות אלוהים. עליכם להתחיל לדאוג לבריאותכם הרוחנית ולעתידכם הנצחי. אלוהים אינו חפץ באנשים כאלה במלכותו. והאמת היא, שהכישלון שלכם זה לא העיקר, אלא מה אתם עושים כשאתם נכשלים. האם אתם ממהרים בחזרה אל מקום הברכה בשיקום אהבתכם אליו?

אם כן, עד כה ראינו את כישלון האהבה, את שיקום האהבה וכעת נראה את דרישת האהבה. כולם יושבים ואוכלים ארוחת בוקר, וישוע לא רק שהכין את הדגים על האש, הוא גם מגיש להם אותם עם לחם. שימו לב, הוא לא מתיישב ואומר להם שהוא המלך והם נתיניו, ונוזף בהם בחומרה על שהם לא צייתו להוראותיו. לא ולא. יש כאן מלך שמשרת את נתיניו הכושלים. הוא לא דורש מהם לשרת אותו, אלא בוחר לשרת אותם, למרות כל כישלונותיהם. עובדה זו גם כן משמחת את ליבי. כי בכל פעם שאני נכשל באהבתי לאדון, הוא לא נכשל באהבתו אלי, עד כדי כך שבשובי אליו, הוא זה שמשרת אותי.

פס' 14 ביוחנן כ"א מספר לנו, "זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית שֶׁיֵּשׁוּעַ הִתְגַּלָּה לַתַּלְמִידִים אַחֲרֵי קוּמוֹ מִן הַמֵּתִים". זה מביא אותנו אל דרישתה של האהבה ואל הפסוקים הידועים האלה, בפס' 15: "לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ אָמַר יֵשׁוּעַ לְשִׁמְעוֹן כֵּיפָא: 'שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי יוֹתֵר מֵאֵלֶּה?'". רק לאחר שסיימו לאכול פונה ישוע אל שמעון כיפא. ושימו לב שהוא מכנה אותו שמעון בן יוחנן. הוא קורא לו בשמו הישן, כי כיפא התנהג כמו שמעון הישן. ישוע שואל אותו אם שמעון אוהב אותו יותר מן האחרים? המילה אהבה שמופיעה כאן ביוונית היא אגאפה – agape, שהיא האהבה הנעלה ביותר, אהבת אלוהים. במילים אחרות הוא שואל אותו, "שמעון, האם אתה אוהב אותי כמו שאלוהים אוהב?".

האם אתם זוכרים שבמתי כ"ו 33 שמעון אמר לישוע לפני צליבתו, "אִם הַכֹּל יִכָּשְׁלוּ בִּגְלָלְךָ, אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶכָּשֵׁל!"? אז כמו ששמעון השווה את עצמו אז לתלמידים האחרים, ייתכן שישוע עושה את אותה ההשוואה ותוהה אם אהבתו של שמעון אליו באמת גדולה יותר מאהבתם של שאר התלמידים. או אולי ישוע שואל אותו אם אהבתו של שמעון אליו גדולה יותר מכל שאר אהבותיו, כמו הדייג, הים, הסירה, הדגים, וכל חייו הקודמים. כאילו הוא שואל אותו, "האם אתה אוהב אותי יותר מהחיים שלך, מהדרך שבה אתה אוהב לעשות דברים, מהרצונות שלך, מההנאות שלך?".

הרבה יותר קל לחזור לסירה ולדוג דגים, מאשר להכריז את בשורת המלכות, לא כן? המחיר שיהיה עליו לשלם הוא עצום. וזו השאלה כאן! האם שמעון אוהב את ישוע יותר מכל שאר האהבות שלו. בפס' 15 שמעון כיפא עונה לו, "כֵּן, אֲדוֹנִי, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ". המילה ביוונית ששמעון משתמש בה לאהבה היא פילאו – phileo. שמעון לא יכול להשתמש במילה אגאפה, כי היא תעמיד אותו כצבוע לפני האדון ולפני התלמידים. לכן הוא משתמש במילה אחרת, שמדבר על אהבת אחים, על חיבה, על אחווה. והאדון משיב לו, "רְעֵה אֶת טְלָאַי". במילים אחרות, אם אתה אפילו רק מחבב אותי, אז במקום לדוג דגים אתה יכול לרעות טלאים. אתה כבר לא תהיה דייג, אתה תהיה רועה. לא דייג פיזי אלא רועה רוחני. אם אתה אומר שאתה אוהב אותי, תן לי לראות בפועל את סדרי העדיפויות שלך. במה אתה משקיע את הזמן שלך? את הכסף שלך? את האנרגיה שלך? את המחשבות שלך? היכן העדיפויות שלך? אם אתה באמת אוהב אותי, תאכיל את הטלאים שלי.

והסיפור ממשיך בפס' 16, "שָׁאַל אוֹתוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה: 'שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?' הֵשִׁיב לוֹ: 'כֵּן, אֲדוֹנִי, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ'. ישוע שאל את אותה השאלה שוב, ושמעון ענה לו את אותה התשובה שוב. עם המילה חיבה – פילאו, ולא אהבה – אגאפה. "אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: 'נְהַג אֶת צֹאנִי'." כלומר, דאג לצאני, לא רק בהזנה אלא גם בהנהגה. שמור על סדרי עדיפויות נכונים. שמור על מלכותי. אהוב אותי בכל לבבך, נפשך ומאודך, שים כל דבר אחר מאחור, ודאג לצאן שלי. השקע בהם את כל הזמן והאנרגיה שלך. שים את העדיפות שלי מעל לכל העדיפויות האחרות שלך.

ואז שאל אותו ישוע את אותה השאלה בשלישית, ואני מאמין שהוא חזר על השאלה שלוש פעמים כי שמעון התכחש לו שלוש פעמים. שאלה אחת לשיקום האהבה, לכל הכחשה וכישלון האהבה. פס' 17 "שָׁאַל אוֹתוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית: 'שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן, הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?'." וכאן ישוע משתמש במילה פילאו, חיבה, כפי ששמעון עשה. האם אתה באמת מחבב אותי ואוהב אותי כמו אח? "הִתְעַצֵּב כֵּיפָא עַל שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ בַּשְּׁלִישִׁית 'הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?'." אולי שמעון התעצב לא מפני שהשאלה נשאלה בפעם השלישית אלא מפני ששוע השתמש במילה פילאו ולא אגאפה. כי אולי ישוע לא משוכנע ששמעון מחבב אותו אפילו כמו אח. אם כך, זה כבר מאד העציב את שמעון.

אז שמעון "אָמַר אֵלָיו: 'אֲדוֹנִי, הַכֹּל אַתָּה יוֹדֵעַ; אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ.' אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: 'רְעֵה אֶת צֹאנִי'." האהבה לא נבחנת ברגשות או בקרבה, היא לא נבחנת בהתלהבות או במחשבות טובות. אהבתנו למשיח נבחנת בצייתנות. ואין זה משנה אם העיסוק שלנו הוא בפיזי או ברוחני, בעבודה או בתחביב שלנו, אם זו עדיפות רוחנית או פיזית. אם אנו אוהבים את ישוע, דרישת האהבה הזו היא צייתנות, בכל מצב, תמיד.

פעם חשבתי שישנם מאמינים שהם רוחניים יותר מאחרים, שהם אוהבים את אלוהים ואת המשיח באופן מיסטי כלשהו. כאילו הם נמצאים בממד רוחני אחר, או בדרגה רוחנית גבוהה יותר מאחרים. כשהייתי מאמין צעיר, חשבתי שישנה איזו קפיצה או דילוג מהממד שלנו לממד רוחני יותר. שמעתי שאומרים שזה קורה עם התעמקות בחיי הרוח, או עם קבלה של ברכת רוח הקודש, או עם דיבור בלשונות, או אם שמים הכל על המזבח לפני ישוע, ועוד ועוד. כל אלה יגרמו לך לעלות לממד הרוחני הגבוה יותר. אבל גיליתי שזה מתסכל אותי מאד, כי האמת היא, שממד רוחני גבוה יותר ניתן להשגה רק באמצעות צייתנות. צייתנות יום יומית כמו ילד המציית להוריו. צייתנות שמביאה לגדילה ולצמיחה, להתבגרות ולבגרות. עם השנים ראיתי, שככל שאני מציית לאדון יותר, כך אני אוהב אותו יותר. וזהו לב העניין. זה המפתח. הדרישה של האהבה היא צייתנות.

לבסוף, מגיע המחיר של האהבה בפס' 19-18, "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ יוֹתֵר צָעִיר חָגַרְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְהָלַכְתָּ לְאָן שֶׁרָצִיתָ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר תִּזְקַן תִּפְרֹשׂ אֶת יָדֶיךָ וְאַחֵר יַחְגָּרְךָ וְיוֹבִיל אוֹתְךָ אֶל אֲשֶׁר אֵינְךָ רוֹצֶה. זֹאת אָמַר בְּרָמְזוֹ עַל אֹפֶן הַמָּוֶת שֶׁיְּכַבֵּד בּוֹ אֶת הָאֱלֹהִים". אם כך, היינו עדים לכישלון האהבה, לשיקום האהבה, לדרישת האהבה וכאן בא מחיר האהבה, והוא מוות. בסוף פס' 19 וגם בפס' 22, אחרי כל זה, מופיעה הקריאה הסופית. "לְאַחַר אָמְרוֹ זֹאת אָמַר אֵלָיו: 'לֵךְ אַחֲרַי!' ".

השורה התחתונה היא צייתנות, והצייתנות היא שמשמחת את ליבו של האדון. אלוהים רוצה שאנשיו יאהבו אותו בחזרה, כפי שהוא אהב אותם בראשונה. הוא העניק לנו את אהבתו הגדולה והוא מייחל שנאהב אותו בחזרה. אבל בקהילה, כואב לומר זאת, אנחנו לעיתים מאבדים את האהבה הזו. את האהבה עם כל הלב, בכל הנפש, בכל הכוח ובכל ההתמסרות. כי העדיפויות שלנו משתנות ולא תואמות את העדיפויות שלו. בבואנו לקחת חלק בסעודת האדון, הבה נתוודה על כישלונות האהבה שלנו, נחפש את שיקום האהבה שלו עבורנו, נתחייב לדרישות האהבה ונבוא אליו בצייתנות בכל מחיר.

זמין באינטרנט בכתובת:

https://www.gty.org/library/sermons-library/80-1

אתה רשאי לשחזר את התוכן הזה של Grace to You למטרות לא מסחריות בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של: Grace to You.