שיעור 11: המאמין והכרזת הבשורה
מתי ד' 22-18
אחד הקטעים הנפלאים בדבר אלוהים מצוי בבשורת מתי פרק ד'. זהו ההקטע בו מופיעה ההכרזה הגדולה של אדוננו ישוע בפס' 4, כשהוא אומר לתלמידיו הראשונים, "בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם". לפני כמה שנים קראתי משל יפה במגזין משיחי כלשהו וברצוני לפתוח בו את השיעור שלנו היום במתי ד'. כך מספר המשל.
על חוף סלעי אחד לחופו של ים סוער במיוחד ניצבה בקתת מצילים קטנה ופשוטה. היה זה חוף מסוכן בו לעיתים קרובות עלו ספינות על שרטון או התנגשו בסלעים וטבעו. לרשות המצילים באותה תחנה עמדה סירת הצלה אחת בלבד, אך הם היו צוות מסור שלא חשבו על עצמם, וכך בנחישות וללא מורא הם היו יוצאים אל הגלים הגועשים בכל שעות היום או הלילה, כדי להציל את הטובעים ולהביא את האבודים אל חוף מבטחים. אנשים רבים ניצלו בזכות הצוות המופלא בבקתת המצילים הקטנה שעמדה על החוף הסלעי. וכך עם הזמן, שמה של תחנת ההצלה יצא לפניה והיא התפרסמה ברבים.
חלק מהאנשים שניצלו, ביחד עם אחרים שגרו בסביבה ושמעו על פעולתם הנועזת של המצילים, רצו לתרום לתחנה מזמנם ומכספם כדי לתמוך בעבודת התחנה ובמקום עצמו. סירות חדשות נקנו, צוותי הצלה חדשים הוכשרו, ותחנת ההצלה גדלה והתפתחה. עם הזמן, חלק מחברי התחנה לא אהבו את המראה הפשוט שלה ואת הציוד הישן וטענו שיש לעשות את המקום לנוח יותר עבור הניצולים המגיעים למקום המפלט הראשון שלהם על החוף. לכן הרחיבו את הבניין, קנו רהיטים חדשים ושדרגו את ציוד ההצלה למתוחכם יותר. תחנת המצילים הפכה למקום מפגש פופולרי עבור כל תושבי האזור אשר קישטו אותה, הוסיפו לה ריהוט יפה, והחלו להשתמש במקום כאילו היה זה מועדון.
בחלוף הזמן, פחות ופחות מהם רצו לצאת אל הגלים המסוכנים ולהציל אנשים טובעים, ולכן, מרבית העבודה הועברה לידיו של צוות שכירים והתבצעה באמצעות סירות הצלה מושכרות. אבל הבניין עדיין עמד מקושט במוטיבים הלקוחים מעולם ההצלה, הניצחון וההתגברות על סערות ומוות. גם המפגשים במקום עדיין סבבו סביב סיפורי הגבורה הרבים של המצילים הגדולים מן העבר. והנה, בלילה סוער במיוחד, עלתה אונייה גדולה על שרטון ורבים מהצוות והנוסעים מצאו עצמם מושלכים במים הסוערים. צוות המצילים השכיר הביא באותו לילה ניצולים רבים אל התחנה כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם, קפואים מקור ובקושי נושמים. הם היו מלוכלכים וחולים, חלקם שחומי עור וחלקם צהובי עור.
בניין המועדון המחודש והיפה התלכלך מאד, לכן הוועדה המנויה על אחזקת הבניין החליטה מייד לבנות בחצר מקלחות כדי שניצולים יוכלו להתרחץ ולהתנקות לפני שהם נכנסים פנימה. אבל אז, בישיבה הבאה של חברי המועדון, התעוררה מחלוקת בין החברים. חלקם רצו להפסיק לגמרי עם פעולות ההצלה כי הן לא היו נעימות וגם שיבשו את חיי החברה והשגרה במועדון. לעומתם, היו אלה שעמדו על כך שפעולות ההצלה חייבות להימשך, כי הן המטרה העיקרית שלשמה קמה התחנה בתחילה והוקם המועדון לאחר מכן. הם טענו שהמועדון עדיין נושא את השם של תחנת ההצלה המקורית ולכן כך הוא אמור לפעול. קבוצה זו היתה במיעוט ולכן נאמר להם שאם הם רוצים להציל אנשים מכל מיני סוגים ולהושיע את הטובעים במים הסוערים, הם יכולים לפתוח תחנת הצלה משלהם בהמשכו של החוף. וכך היה.
חלפו השנים ותחנת ההצלה החדשה חוותה את אותם השינויים שהתרחשו בתחנה הישנה. היא נהפכה למועדון שגם ממנו יצאו אנשים שרצו להקים תחנת הצלה חדשה, כמו ההיא הראשונה. וכך זה קרה שוב ושוב, כמו אירועים רבים שחוזרים על עצמם במהלך ההיסטוריה. אם אי פעם תבקרו באותה רצועת חוף סלעית, תמצאו שם מספר תחנות הצלה הפרושות לאורכה. ובשעת סערה, תמיד ישנן ספינות שעולות על שירטונים ומתנגשות בסלעים, אך מרבית אנשיהן טובעים ויורדים למצולות.
עד כמה פשוט המשל הזה ועד כמה חד הוא הנמשל – ההיסטוריה של הקהילה. אבל המשימה המקורית של הצלת נפשות והעבודה הראשונית של הפצת הבשורה הן עדיין הפעולות הנעלות, הטהורות, האמיתיות והחשובות ביותר שהקהילה תעשה אי פעם. הפצת הבשורה והצלת אנשים טובעים זו העבודה של הוצאת אנשים מאוקיינוס החטא, וזה דומה לפעולת הדייג, רק של בני אדם ולא של דגים. הצלת אנשים מבין הגלים הגועשים של הגיהינום היא עבודתה החשובה ביותר של הקהילה מאז הקמתה, והיא נובעת ישירות מליבו של אלוהים. בראשונה ליוחנן ד' 19 כתוב, "אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה". יוחנן ג' 16 אומר, "כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ". העבודה החשובה ביותר במחשבת אלוהים והדאגה הגדולה ביותר בליבו היא הפצת הבשורה וישועת נפשות אובדות. כך הדבר גם עם המשיח ישוע.
בלוקס י"ט 10 נאמר, "הֵן בֶּן הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ". הצלת האובדים עומדת בראש מעייניהם של אלוהים האב, של ישוע הבן וגם של רוח הקודש. כי זו רוח הקודש, לפי יוחנן ט"ז 8, אשר באה להוכיח "אֶת הָעוֹלָם עַל חֵטְא וְעַל צֶדֶק וְעַל מִשְׁפָּט". זו רוח הקודש שצלחה על הקהילה, ואנחנו, אחרי שקיבלנו אותה, נעשינו עדים לישוע, שאמר במעשי השליחים א' 8, "בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ". ישועת האובדים והצלת נפשות הם הדבר החשוב ביותר עבור אלוהים האב, הבן ורוח הקודש.
זה גם הדבר החשוב ביותר עבור השליחים ומחברי הברית החדשה. שאול ברומים א' 16-14 מכריז כך: "חַיָּב אֲנִי לַיְּוָנִים וְגַם לִבְנֵי עַמִּים אֲחֵרִים, לַחֲכָמִים וְגַם לְחַסְרֵי דַּעַת. מִשּׁוּם כָּךְ בִּרְצוֹנִי לְבַשֵּׂר אֶת הַבְּשׂוֹרָה גַּם לָכֶם הַנִּמְצָאִים בְּרוֹמָא. אֵינֶנִּי בּוֹשׁ בַּבְּשׂוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הִיא כֹּחַ הָאֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין, אֶת הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם אֶת הַלֹּא-יְהוּדִי". בהמשך האיגרת הנפלאה אל הרומים, שאול משתף את הצער שבליבו ואומר בפרק ט' 3-1, "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי". עד כדי כך היה המשא של הפצת הבשורה כבד על ליבו.
ברומים י' 1 שאול מדגיש, "אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים – שֶׁיִּוָּשְׁעוּ (בני עמי ישראל)". ובראשונה לקורינתים ט' 22 הוא מסביר, "אֲנִי הַכֹּל לְמַעַן הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאוֹשִׁיעַ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם". הפצת הבשורה והישועה במשיח ישוע הייתה הדבר החשוב ביותר לאלוהים, לבנו, לרוח קודשו, לשליחים וגם לקהילה הראשונה. בספר מעשי השליחים ח' 4 מסופר "שהָאֲנָשִׁים שֶׁנָּפוֹצוּ עָבְרוּ בָּאָרֶץ וּבִשְּׂרוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים", זאת כדי שהאובדים ייוושעו.
כבר בספרי התנ"ך אנו רואים שהמשא הכבד ביותר על ליבו של אלוהים הוא ישועת האובדים. במשלי י"א 30 כתוב, "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (ובתרגום מודרני: פִּרְיוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הוּא עֵץ חַיִּים, הֶחָכָם מוֹשֵׁךְ אֶת לֵב הַבְּרִיּוֹת). בספר משלי החכם הוא הצדיק, ולכן מי ש'לוקח', כלומר, מושך את נפשות האנשים לישועה, הוא צדיק. הוא צדיק והוא חכם, כי הוא מבין את המשמעות של לקיחת נפשות עבור אלוהים. זה גם פרי הצדיק של עץ החיים. בסוף ספר דניאל, בפרק י"ב 3 כתוב, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (בתרגום מודרני: הַחֲכָמִים יִזְהֲרוּ כְּזֹהַר הַשָּׁמַיִם. אֵלֶּה שֶׁהִפְנוּ רַבִּים לְדַרְכֵי צֶדֶק יִזְהֲרוּ כְּכוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד). המשכילים כאן הם כמו החכם והצדיק בספר משלי, כי הם מצדיקי הרבים, כלומר, מושכים אותם להצדקת אלוהים, והם יזהרו כמו כוכבים לעולמי עולמים. את אותו הרעיון ואת אותו המשא אנו פוגשים גם בטקסט שלנו היום במתי ד' 19. מסופר לנו שם על ישוע שאמר לתלמידיו, "בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם". איזו הבטחה אדירה. הוא לא רק רוצה שהם יהיו דייגי אדם, אלא הוא זה שיעשה אותם מסוגלים לעשות זאת.
זו המשימה העומדת לפנינו. דעו לכם שהמילה 'לבשר' ביוונית או להפיץ את הבשורה, מופיעה בברית החדשה יותר מחמישים פעם. והמשימה הזו מתומצתת במילים של ישוע לתלמידיו כששלח אותם עם שליחותו הגדולה. בפסוקים האחרונים של מתי כ"ח כתוב, "לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הָעַמִּים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְלַמְּדוּ אוֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם" (פס' 20-19).
מישהו פעם אמר שבישור והצלת נפשות זה משאת ליבו של אלוהים. שזהו כאב ליבו של ישוע כשהוא בוכה על העיר ירושלים. הבישור הוא משאו העמוק של שאול על עמו ישראל כשהוא אומר, "הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי" (רומים ט' 3). זו גם קריאת הלב של משה לאלוהים כשהוא אומר בשמות ל"ב 31, "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם. וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". זו גם תפילתו של ג'ון נוקס כשאמר, "תן לי את סקוטלנד או שאמות". וזו הכרזתו של ווסלי כשאמר, "העולם הוא בית התפילה שלי". וכשהורים בוכים בלילה עבור בנם האובד, זהו כאבם וזהו צערם.
זו משימתנו הגדולה ביותר ועלינו להפשיל שרוולים, להתגייס אליה ולבצע אותה. אבל מצד שני, יש במשימה זו פרדוקס מסוים. במתי ט"ז 25 ישוע אמר, "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה". במילים אחרות, בהצלה של אחרים אנו מבינים שנאבד את נפשנו. ולהיפך, כשאנו מאבדים את נפשנו בביצוע המשימה הזו, אז נציל אחרים. ואפשר לראות זאת גם כך, מי שיציל את העולם חייב להידחות על ידי העולם. אי אפשר לשמור את שני הדברים ביחד. ישוע אמר ביוחנן ט"ו 27-25, "לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב בְּתוֹרָתָם 'שִׂנְאַת חִנָּם שְׂנֵאוּנִי'. בְּבוֹא הַמְנַחֵם אֲשֶׁר אֶשְׁלַח לָכֶם מֵאֵת הָאָב - רוּחַ הָאֱמֶת הַיּוֹצֵאת מֵאֵת הָאָב - הוּא יָעִיד עָלַי. וְגַם אַתֶּם תָּעִידוּ". ישוע אמר שאתם תהיו העדים שלו, שאתם תצאו אל העולם ותעידו עליו. אבל אז, מה יקרה? ישוע ממשיך ביוחנן ט"ז 2, "יְנַדּוּ אֶתְכֶם וְאַף תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל הַהוֹרֵג אֶתְכֶם יַחְשֹׁב זֹאת לַעֲבוֹדַת אֱלֹהִים". מי שיעיד לעולם על ישוע, מי שייגע בעולם עם הבשורה ומי שינצח את העולם, חייב להידחות על ידי העולם. כי מי שיאבד את נפשו ימצאנה, בהצילו אחרים בעולם. זוהי דרכו של המשיח ישוע אדוננו, שהציל אותנו ממוות באמצעות הניצחון שלו על המוות. הוא היה צריך קודם להיכנע למוות כדי להביא חיים.
אם כך, בישור הוא במובן מסוים הקרבת הגדול עבור הקטן ממנו. הקרבת הראוי עבור זה שאינו ראוי. זה מותו של החזק כדי שהחלש יחיה. זה לא תיאוריית ההישרדות של החזק על החלש, אלא ההקרבה של החזק למען החלש. כתבי הקודש מאד ברורים בעניין הזה, שעלינו להתחייב למשימה זו ולהתחייב להתייצב מול עולם מלא באנשים החסרים את המשיח ישוע, ולאבד את נפשותינו כדי להציל אותם.
השבוע דפדפתי בספר ישן כי אני אוהב לגלות שכל הדברים שאנחנו חושבים שגילינו לאחרונה, כבר היו שם זמן רב, והם אוצר שהתגלה בעבר. רוח הקודש גילתה לאנשי אלוהים בכל דור ודור את האוצרות האלה. הספר הישן הזה נכתב בידי מחבר אנונימי בשנת 1877. הוא מספר בספר כיצד ניסה לגייס אנשים לצאת למשימת הבישור וכיצד ניסה לשכנע את אנשי קהילתו להיות צוות מצילים נאמנים בים סוער ולא חברים מדושנים במועדון חופים. וכך הוא כתב בספרו:
"נניח שבעולמנו יש 1.6 מיליארד בני אדם, ובכל העולם הזה יש אדם אחד שהוא תלמיד אמיתי של ישוע המשיח. ונניח שהמאמין הזה, בהשראת רוח הקודש, מביא רק שני אנשים בשנה אחת לאמונה בישוע. ונניח שכל אחד משני מאמינים חדשים אלה, בשנה הראשונה של אמונתם, מביאים כל אחד שני אנשים אחרים לישוע. ונניח שכך זה נמשך. כל מאמין חדש מביא שני אנשים לאמונה בשנה הראשונה שלו באמונה. כמה זמן יעבור לדעתכם, עד שכל ה-1.6 מיליארד אנשים בעולם יבואו לאמונה במשיח בזכות אותו אדם אחד שהתחיל את הכל? והתשובה ללא ספק מהממת ומטלטלת בעוצמתה. אם נעשה חישוב מתמטי פשוט, כל העולם יגיע לאמונה תוך שלושים שנה בלבד. זה פחות מדור אחד.
האם זו משימה גדולה מידי עבור רוח האלוהים להשלים? או עבור הקהילה לעשות ולהשיג? אבל בואו נשנה לרגע את הנתון הראשוני ובמקום להתחיל עם מאמין אחד בלבד בכל העולם, נניח שישנם אולי 20 מיליון מאמינים אמיתיים בכל העולם, וזה כנראה יותר קרוב לנתונים הנכונים. נניח שכל אחד מ-20 מיליון המאמינים יביא אדם אחד השנה לאמונה במשיח, אזי בשנת 1878 מספר המאמינים יכפיל את עצמו. ונניח שבעזרת תפילה, התמדה, נחישות ואהבה זה ימשיך בשנים שלאחר מכן, וכל מאמין יביא לאמונה אדם אחד בשנה, אזי כל האנשים בעולם כולו יאמינו במשיח בשנת 1883. ובכל השמיים ישמעו את כולם שרים 'הָיְתָה מַמְלֶכֶת תֵּבֵל לְמַמְלַכְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ וְהוּא יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים' (התגלות י"א 15)". עד כאן דבריו של המחבר המבשר האלמוני בתרגום חופשי.
אבל אנשי קהילתו לא עשו את מה שהוא אמר. הם לא עשו זאת. ואני רוצה לומר לכם דבר נוסף. אם אדם אחד בקהילה שלנו, קהילת Grace Community Church יביא שני אנשים לאמונה בישוע, וילמד אותם להביא כל אחד עוד אדם אחד לישוע, וכך זה היה חוזר על עצמו כל שישה חודשים, אזי תוך שש שנים כל העמק של סן פרנסיסקו יאמין בישוע, ואזור לוס אנג'לס יאמין תוך חצי שנה. אני לא אומר זאת כדי לעורר ויכוח אם זה רצונו של אלוהים להושיע את כל העיר לוס אנג'לס או לא, אלא פשוט כדי להראות לכם שזה לא בלתי אפשרי. השליחות הגדולה לא השתנתה. המשימה הזו צריכה להתחיל איפה שהוא. והיא יכולה להתחיל כאן, איתנו.
נקודת ההתחלה היא עם כל אחד מכם, במקום שאתם נמצאים בו עכשיו, ולא מעל הבימה שאני עומד עליה. אני דומה לכרוז בסוכת המצילים, ועם כל הכבוד למגאפון או למערכת הכריזה שבחוף, אף אדם לא ניצל מטביעה בזכותה. אני יכול לעמוד כאן שבוע אחר שבוע ולהכריז, ולהטיף, ולדרוש את המסר הזה, אבל כדי שזה יקרה, יש צורך בצוותי הצלה מוכשרים ומחויבים, שיצאו למשימתם בים הסוער ויצילו נפשות אובדות מבין הגלים. אנחנו צריכים דייגי אדם. המטיף הגדול ה. וו. ביצ'ר אמר פעם כך: "ככל שחולפות השנים, אני בוטח יותר ויותר בדרשות הנאמרות מפי מטיף אחד לאוזני אדם אחד, כי אז אין ספק למי המטיף מתכוון כשהוא אומר – אתה האיש!". המטרה הנצחית של גאולת אלוהים מתממשת בזמן שהבשורה יוצאת ואנשים מגיעים לאמונה בישוע המשיח. וכל זה התחיל עם הקטע המפורסם במתי ד' 22-18. הבה נפנה לקטע הזה ונעיין בו, "כְּשֶׁהָלַךְ לְיַד יָם הַגָּלִיל רָאָה שְׁנֵי אַחִים, אֶת שִׁמְעוֹן הַנִּקְרָא כֵּיפָא וְאֶת אַנְדְּרֵי אָחִיו, מַשְׁלִיכִים רֶשֶׁת לְתוֹךְ הַיָּם, כִּי הָיוּ דַּיָּגִים. אָמַר לָהֶם: 'בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם.' מִיָּד עָזְבוּ אֶת הָרְשָׁתוֹת וְהָלְכוּ אַחֲרָיו. בְּלֶכְתּוֹ הָלְאָה רָאָה שְׁנֵי אַחִים אֲחֵרִים, אֶת יַעֲקֹב בֶּן זַבְדַּי וְאֶת יוֹחָנָן אָחִיו, בַּסִּירָה עִם זַבְדַּי אֲבִיהֶם וְהֵם מְתַקְּנִים אֶת רִשְׁתוֹתֵיהֶם. קָרָא לָהֶם, וּמִיָּד עָזְבוּ אֶת הַסִּירָה וְאֶת אֲבִיהֶם וְהָלְכוּ אַחֲרָיו".
היה זה צוות ההצלה הראשון שמופיע בברית החדשה. הקבוצה הראשונה שהוכשרה לצאת אל העולם כדייגי אדם ולהתחיל בהגשמתה של השליחות הגדולה. אמנם הכל התחיל כאן, אבל חשוב שנבין את ההקשר של הקטע. מתי, מחבר בשורת מתי, מציג בפנינו את המלך, שהוא המלך ישוע, ואת מלכותו, שהיא מלכות האלוהים, וזה המוטיב שעובר כחוט השני לכל אורך 28 הפרקים בבשורתו. המוטיב של מלכות אלוהים בה המלך הוא המשיח ישוע, פוגש אותנו בכל מקום שנפנה אליו בבשורת מתי. הקטע במתי ד' 25-12 למעשה מציג בפנינו את תחילת השירות של ישוע כמלך עם מלכות. אפשר לקרוא לקטע הזה "האור של נוגה השחר", כי כאן המלך סוף סוף מגיע. אחרי שנים של ציפייה והכנה, לאחר שירותו של יוחנן המטביל, לאחר טבילתו של ישוע בירדן, לאחר הניסיונות שעבר ישוע במדבר, סוף סוף הוא מתחיל את שירותו הרשמי, הציבורי והמלכותי. מתי מצטט את ישעיהו כשהוא כותב, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (מתי ד' 16). הכל מתחיל בגליל ובימת ההיסטוריה מוכנה, מוכנה לביאת המלך והמלכות.
קודם כל, ישוע מתחיל להכריז את מלכות האלוהים הקרבה בנקודת זמן מדויקת - כאשר יוחנן המטביל מושלך לכלא (פס' 12). שנית, ישוע נמצא בנקודה הגיאוגרפית המדויקת, בגליל, בכפר נחום (פס' 13). ושלישית, הוא מכריז את ההכרזה הנכונה והמדויקת בפס' 17 "מִן הָעֵת הַהִיא הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַכְרִיז וְלוֹמַר: 'חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קְרֵבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם'". ישוע פעל במדויק לפי לוח הזמנים של אלוהים, כשהוא פועל בתגובה לתוכניתו של אלוהים. הוא החל בנקודת הזמן הנכונה ובמקום הנכון. קהל השומעים בגליל שנאסף סביבו היה הגדול ביותר, היה הפתוח ביותר לשמוע את דברו, היה בעל הצרכים הרבים ביותר, ועם הפוטנציאל הגדול ביותר. וישוע פתח עם ההכרזה הנכונה ביותר. המלכות הלכה וקרבה, אבל היה צורך באנשים שיקבלו את מלכה ויצטרפו אליה.
לאלוהים יש מלכות, אמר ישוע, ואם ברצונכם להיות חלק ממנה, עליכם לחזור בתשובה ולקבל את ישוע המשיח כמלך. וכעת, עם המקום והזמן המדויקים, ועם המסר הנכון, אנו מגיעים לקטע שמתחיל בפסוק 18, שם ישוע מוצא את השותפים הנכונים. "כְּשֶׁהָלַךְ לְיַד יָם הַגָּלִיל רָאָה שְׁנֵי אַחִים, אֶת שִׁמְעוֹן הַנִּקְרָא כֵּיפָא וְאֶת אַנְדְּרֵי אָחִיו, מַשְׁלִיכִים רֶשֶׁת לְתוֹךְ הַיָּם, כִּי הָיוּ דַּיָּגִים. אָמַר לָהֶם: 'בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם'". עליכם להבין שישוע מעולם לא התכוון לעשות את כל העבודה בעצמו. היה לו את הכוח להושיע, היתה לו הזכות להביא אנשים למלכות, אבל הוא מעולם לא התכוון לעשות זאת לבדו. והוא גם לא התכוון לעשות את הכל רק באמצעות דרשות ולימוד. לא, הוא יצטרך דייגי אדם.
דר' דוריי אמר לפני שנים כך: "הנפש החולה זקוקה ליותר מהרצאה על תרופות. היא זקוקה למרשם אישי". ישוע חיפש אנשים שילכו מעבר להרצאה על תרופות שהוא נתן וייקחו את המרשם האישי אל הנפשות החולות. איננו יודעים בדיוק כיצד נאספו כל שנים עשר התלמידים לצוות ההצלה הראשון, אבל אנחנו כן יודעים שכולם נקראו באופן אישי על ידי ישוע להיות חלק בצוות הזה. על שבעה מהם יש לנו יותר פרטים ועל חמישה פחות, אבל ישוע קרא לכל אחד מהם אישית להצטרף לצוות שלו. הוא בחר בהם כי הוא רצה שהם יצאו וייקחו חלק בהזדמנות המופלאה הזאת, להיות דייגים של בני אדם. ושימו לב ידידיי, אלוהים תמיד בוחר את השותפים שלו באופן אישי ובקפידה רבה.
כבר בתנ"ך אנו רואים כיצד אלוהים, באופן מופלא, בחר בעם ישראל להיות השותפים שלו בהכרזת מלכות אלוהים בעולם. הם היו אמורים להיות הכרוז שמדבר את דברי אלוהים לעולם ומפארים את שמו. בישעיה מ"ט 3 כתוב, "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". עם ישראל נבחר להיות שותפו של אלוהים בתנ"ך. מתוכו אלוהים בחר שותפים מיוחדים כמו ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל ועוד רבים אחרים. ובבואנו לברית החדשה אנו רואים שישוע בחר את שותפיו אחד אחד. ביוחנן ט"ו 16 ישוע אומר, "לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי". לא אתם בחרתם בי כי אם אני בחרתי בכם, אומר ישוע. והוא בחר בהם בקפידה.
ביוחנן ו' 70 ישוע אומר, "הֲרֵי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם, הַשְּׁנֵים-עָשָׂר". ביוחנן י"ג 18, "אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אֵלֶּה שֶׁבָּחַרְתִּי אוֹתָם". בלוקס ו' 13, "וְעִם אוֹר הַבֹּקֶר קָרָא אֵלָיו אֶת תַּלְמִידָיו וּבָחַר מֵהֶם שְׁנֵים-עָשָׂר אֲשֶׁר אוֹתָם כִּנָּה שְׁלִיחִים". ישוע בחר מתוך כל תלמידיו שנים עשר, ולהם הוא קרא שליחים. כשישוע בוחר את שותפיו הוא מקפיד מאד בבחירתם. וכל אחד מהם נקרא ונבחר להיות דייג של בני אדם, כי זו המשימה העליונה שלנו, למלא את השליחות הגדולה. כולנו נקראנו להיות העדים שלו ועל כולנו לעבוד בשדותיו, הלבנים והמוכנים לקציר. כולנו ללא יוצא מן הכלל. רואים זאת בבירור בספר מעשי השליחים, שם הבשורה הולכת ומתפשטת, וקהילת המאמינים מתרחבת וגדלה, וכל אחד נהיה חלק מצוות ההצלה של המשיח. לכן, אנו יכולים להוסיף את כולנו לנביאי התנ"ך, לשליחי הבשורה בברית החדשה ולכל תלמידי המשיח במשך הדורות, כי המשימה הזו מוטלת על כולנו ביחד ועל כל אחד מאיתנו לחוד. בלוקס כ"ד 48-46 כתוב, "אָמַר לָהֶם: 'כָּךְ כָּתוּב, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִסְבֹּל וְיָקוּם מִן הַמֵּתִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבִשְׁמוֹ תֻּכְרַזְנָה תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת חֲטָאִים לְכָל הַגּוֹיִים הָחֵל מִירוּשָׁלַיִם. אַתֶּם עֵדִים לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'". גם אתם עדים לדברים האלה.
האם שמתם לב שהכרזת התשובה וסליחת החטאים היא עבור כל הגויים החל מירושלים? הכל התחיל בירושלים, אך אמור להתרחב הרבה מעבר לגבולותיה. כולנו שותפים להכרזת הבשורה אל כל הגויים ועל המשכיותה בכל מקום ובכל זמן. לכן, במעשי השליחים א' 8, ישוע לוקח זאת צעד אחד קדימה ואומר, "אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ". ושאול השליח אומר בשנייה לקורינתים ה' 20, "לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלֹהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ. וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים!". גם שמעון כיפא חוזר על כך בראשונה לפטרוס ב' 9, "אֲבָל אַתֶּם עַם נִבְחָר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש, עַם סְגֻלָּה, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא". זה התחיל עם השנים עשר, המשיך עם הקהילה הראשונה בירושלים, משם עבר ליהודה, לשומרון ולכל העולם, וכך זה הגיע אלינו. ואת העבודה הזאת עלינו להמשיך. גם אנחנו צריכים ללכת אחרי ישוע ולהיות דייגים של בני אדם.
אני חושב שזהו מסר חזק וחשוב מאד עבורנו כקהילה, ובימים האלה עלינו להדגיש אותו במיוחד. מישהו שאל אותי לאחרונה, מדוע אני מדגיש כל כך את הבישור ואת הכרזת הבשורה בימים אלה? נראה היה לו שאני שם דגש עמוק נוסף לחיים הרוחניים שלנו ונותן להם ממד חדש. עניתי לו שאני מושפע רוחנית ממה שהמשיח עושה בקרבנו לאחרונה ואני קשוב לכיוון של הרוח. אני לא יושב ומתכנן את השלבים בהתקדמות של הקהילה, למרות שגם זה חשוב, זאת, כי הקהילה שייכת למשיח ואני זורם עם מה שהוא עושה בה כרצונו. לפעמים אני אפילו לא מודע למה שקורה סביבי, עד שמישהו פוקח את עיניי לראות. כמו אותו אח שאמר לי, "האם שמת לב שאתה מדבר הרבה על בישור בזמן האחרון?". רק אז הבנתי שזה למעשה מה שקורה. זו חוויה מלהיבה להיות שותפים לפעולת רוח האלוהים בקרבנו ולזרום בכיוון שהיא מדריכה.
אז אני לא המוביל בכיוון הזה, כי אם המובל, ואני בוטח באלוהים שהוא זה שמוביל. לדעתי, עכשיו זה הזמן עבור הקהילה שלנו להתמקד בנושא הפצת הבשורה. יש לנו כבר התחברות נהדרת ולמדנו אמיתות רבות ונפלאות בדבר ה', אך עלינו להיזהר שלא ניכנס לשאננות בעקבות כל העושר הרוחני שקבלנו, שמא נשכח את כל האנשים האובדים שם בחוץ. אנחנו יכולים להיות כל כך שקועים בשירה ובנגינה שלנו, עד שנשכח שגם האבודים זקוקים לשמוע אותן. אנחנו יכולים ליהנות כל כך מכל מה שיש לנו כאן, עד שנשכח מה קורה שם, בחוץ.
פעם חי איש בשם לואיג'י טאריסיו. באחד הימים מצאו את לואיג'י מוטל מת בביתו, גלמוד ובודד, ללא כל נחמה או שמחה בחייו. לאחר ההלוויה, כשבאו לפנות את ביתו, גילו בעליית הגג לא פחות מ-246 כינורות באיכות הגבוהה ביותר. לואיג'י אסף אותם במשך כל חייו ואחסן אותם בעליית הגג החשוכה והנשכחת שלו. באהבתו הגדולה לכינורות האלה לואיג'י אצר אותם לעצמו, אבל בכך מנע את נגינתם הנפלאה עבור העולם כולו. כל עוד הם היו דחוקים בפינת ביתו, העולם לא שמע את צלילי המוסיקה שיכלו להפיק. מעניין שהיו גם אחרים לפניו שנהגו כמוהו. האם ידעתם שכינור הסטרדיבריוס הטוב ביותר שנבנה אי פעם, נוגן לראשונה כשהיה בן 147 שנים? וזאת רק מפני שמישהו שמר אותו לעצמו והחביא אותו משאר העולם.
ואני תוהה כמה מאמינים נוהגים כמו אותו לואיג'י טאריסיו? עד כמה אתם באהבתכם לקהילה, באהבתכם לאוצרות הנפלאים של דבר אלוהים, שקועים בהם כל כך, עד שהעולם בחוץ אף פעם לא שומע את נגינתם היפה? זה מצב טרגי למדי. שמעתי פעם נתון סטטיסטי שאני מסרב להאמין לו. שתשעים וחמישה אחוז מכלל המאמינים, מעולם לא הדריכו אפילו אדם אחד לאמונה בישוע המשיח. תשעים וחמישה אחוז מכלל הכינורות הרוחניים הגדולים ביותר בעולם, אף פעם לא נשמעה נגינתם. אתם יכולים לשמור ולאחוז בדברים היפים שיש לכם בקהילה, אבל עליכם גם להושיט יד החוצה ולחלוק את הנגינה שלכם עם אלה שבחוץ.
אני אוהב סיפור אחד ש ד.ל. מוּדי נהג לספר, על תמונה שראה פעם בגלריה במרכז שיקאגו. שם התמונה היה "סלע העידנים". היא תיארה אדם האוחז בצלב גדול שקבוע בתוך סלע מעל לגלים רוגשים של ים סוער. האיש נאחז בצלב בשתי ידיו בעוד הגלים הגועשים מתרוממים ומתנפצים תחתיו. מודי מספר שלדעתו זו הייתה אחת התמונות היפות ביותר שראה מעודו. כעבור כמה שנים הוא ראה תמונה אחרת, מאד דומה לזו הראשונה. בתמונה זו נראה אדם אוחז בצלב גדול הקבוע בסלע מעל לגלי ים סוער, אבל הוא אוחז בצלב רק עם יד אחת. את ידו השנייה הוא מושיט לאיש טובע בגלים תחתיו. התמונה השנייה, לדעת מודי, הייתה יפה שבעתיים מהראשונה. יש לנו עושר אדיר כאן בקהילה המבורכת שלנו ואני מקווה שאנחנו לא שוכחים את אלה שזקוקים באופן נואש למה שברשותנו.
הסופר ס.ד. גורדון מתאר באחד מספריו את המלאך גבריאל משוחח עם ישוע, זמן קצר לאחר עליית ישוע השמיימה. המלאך גבריאל שאל את ישוע לגבי התוכניות שלו להפצת הבשורה עלי אדמות, וישוע השיב לו, "ובכן, ביקשתי משמעון כיפא, מיעקב, מיוחנן, מאנדריי ומעוד כמה, להפוך זאת למשימת חייהם, ולספר את הבשורה לאנשים אחרים. האנשים האחרים בתורם יספרו לעוד אנשים, וכך הלאה, עד שלבסוף ישמע העולם כולו את סיפור הבשורה וידע את כוחה ואת גבורתה". בהמשך הסיפור שאל גבריאל את ישוע, "אבל נניח שהם לא יספרו לאחרים. מה יקרה אז?". ישוע ענה בקול ענות חלושה, "אה, אין לי תוכנית אחרת. אני סומך עליהם. אין לי שום תכנית אחרת".
מה זאת אומרת להיות דייג של בני אדם? הבה ננסה לברר את מלוא משמעות הדבר. במתי ד' 18 כתוב, "כְּשֶׁהָלַךְ לְיַד יָם הַגָּלִיל רָאָה שְׁנֵי אַחִים, אֶת שִׁמְעוֹן הַנִּקְרָא כֵּיפָא וְאֶת אַנְדְּרֵי אָחִיו, מַשְׁלִיכִים רֶשֶׁת לְתוֹךְ הַיָּם, כִּי הָיוּ דַּיָּגִים". ים הגליל זה הכינרת, ובתקופת ישוע שכנו תשע ערים גדולות לחופה, כך שהכינרת היתה עמוסה בסירות ובספינות. יוספוס פלביוס מתאר צי ספינות של דייג אחד שמנה 240 סירות. הקטע במתי ד' 19-18 מספר שישוע הלך על חוף הכינרת ושם הוא פגש שני אחים, את שמעון המכונה כיפא ואת אנדריי אחיו.
בקטע הזה רואים שישוע קורא להם ללכת אחריו, אבל עלי להסב את תשומת ליבכם שזהו השלב השני בקריאתו של ישוע אליהם. כשלומדים את הבשורות, רואים שיש כמה שלבים בהם ישוע קורא לתלמידיו ללכת אחריו. ואילו מחברי הבשורות בחרו את השלב שהתאים לדגש שהם בחרו בכתיבה שלהם. וכמו שכאן יש כמה שלבים, כך זה קורה גם בחיים שלנו, באופן שישוע קורא לנו ללכת אחריו. אנחנו מזהים בבשורות לפחות חמישה שלבים בקריאה של ישוע לתלמידיו ללכת אחריו. בכל שלב קריאתו נעשית חדה ומדויקת יותר. בהתחלה, ישוע קורא לנו להיוושע, כעבור זמן הוא קורא לנו להתחייב בהליכה שלנו אחריו. ואז, אולי זה קרה אצלכם כמו שאצלי, ישוע קורא לנו לשרת אותו בצורה מסוימת, ולאחר מכן הוא קורא לנו ללכת למקום גיאוגרפי מסוים או לבצע משימה מסוימת. במילים אחרות, אלוהים מדריך אותנו בשלבים שונים בחיים שלנו, ובכל פעם הוא מחדד את קריאתו. כך הוא עשה גם עם תלמידיו הראשונים.
את שלב הקריאה הראשון אנו פוגשים ביוחנן א', שם ישוע קורא לתלמידיו להיוושע. אנדריי, יוחנן, שמעון, פיליפ, נתנאל ויעקב - כולם נקראים לישועה בפרק זה (פס' 51-35). זה מתרחש בשעה שיוחנן המטביל אומר לקהל סביבו, אל תלכו אחריי אלא לכו אחריו, אחרי ישוע. וכאשר הם עשו זאת, הם בחרו בישועה אותה הביא ישוע המשיח. השלב השני בקריאה לתלמידיו מתרחש בקטע שאנו לומדים היום, מתי ד' 18, וכאן יש את הקריאה להיות דייגים של בני אדם. הם הלכו אחרי ישוע ונהיו לדייגי אדם. אבל זו היתה קריאה של כאן ועכשיו, ולא כזו עם מחויבות טוטלית לכל החיים. הם נקראו להביא נפשות אובדות לישוע וכך הם עשו. הם נקראו ללכת אחריו וכך הם עשו.
השלב השלישי מופיע בלוקס ה' 11-1. האירוע אמנם די דומה לזה שמתואר במתי, אך הוא שונה במהותו. מכיוון שכאן הם עדיין עוסקים בדייג, מאוד ייתכן שבשלב השני הם לא ממש עזבו הכל והלכו אחריו. אם עד עכשיו הם היו דייגים רגילים שדגו דגים וגם דייגי אדם שיצאו והביאו נפשות אובדות לישועה במשיח, הרי שמכאן ואילך הם יהיו רק דייגי אדם. וזוהי עליית מדרגה עבורם. הפעם, ישוע נמצא על חוף הכינרת ליד גינוסר ויש שם שתי סירות. הוא נכנס לאחת הסירות, זו ששייכת לשמעון, ולאחר שלימד את הקהל שם, הוא אומר לשמעון לשוט אל העומק ולהטיל את הרשתות שם. נס הדגים מתרחש וגורם להם ליראה גדולה, ובעקבותיה למחויבות עמוקה בהרבה אל ישוע. אנו רואים זאת בפס' 11-9, "תַּדְהֵמָה אָחֲזָה אוֹתוֹ (את שמעון) וְאֶת כָּל אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ עַל צֵיד הַדָּגִים אֲשֶׁר צָדוּ; וְכֵן גַּם אֶת יַעֲקֹב וְאֶת יוֹחָנָן בְּנֵי זַבְדַּי אֲשֶׁר הָיוּ שֻׁתָּפִים לְשִׁמְעוֹן. אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל שִׁמְעוֹן: 'אַל תִּירָא, מֵעַתָּה תָּדוּג בְּנֵי אָדָם'. לְאַחַר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַסִּירוֹת אֶל הַיַּבָּשָׁה עָזְבוּ אֶת הַכֹּל וְהָלְכוּ אַחֲרָיו". מעכשיו, הם לא יכלו להמשיך לדוג דגים בלי ישוע. הוא העלה אותם לדרגת דייג מסוג שונה לחלוטין, דייג שישוע הוא השולט בו ובכל התהליך.
הוא אמר להם, שאם הם רוצים לדוג דגים, הם יצטרכו להטיל את הרשתות במקום שהוא יבחר, ושבלעדיו הם לא ידוגו דבר. מעכשיו, הם ידוגו בני אדם. לאחר שחזרו אל החוף, הם עזבו הכל והלכו אחריו. העזיבה הזו מעידה על עליית מדרגה ממחויבות להתמסרות. וכך זה קורה גם איתנו. דברים נאמרים לנו בעודנו הולכים אחרי ישוע, ואנחנו יודעים שעלינו לעשות דבר מה, אבל זה לוקח זמן עד שאנו מגיעים ליום שבו אנו עוזבים הכל ועושים רק את מה שאנחנו יודעים שעלינו לעשות. במרקוס ג' 15-14 אנו פוגשים עוד עליית מדרגה בקריאה של ישוע לתלמידיו. הם כבר לא יהיו רק דייגי אדם אלא שליחיו הרשמיים. "וְהוּא קָבַע שְׁנֵים-עָשָׂר אִישׁ שֶׁיִּהְיוּ אִתּוֹ, שֶׁיִּשְׁלַח אוֹתָם לְבַשֵּׂר וְשֶׁתִּהְיֶה לָהֶם סַמְכוּת". מכאן אנו רואים שבהתחלה הם נקראו לישועה, ואז להליכה אחריו, משם למחויבות, אחריה להתמסרות. ולבסוף עכשיו, לבעלי כוח וסמכות.
זה השלב החמישי, אותו אנו רואים במתי י' 1, "הוּא קָרָא אֵלָיו אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר תַּלְמִידָיו וְנָתַן לָהֶם סַמְכוּת עַל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה, לְגָרֵשׁ אוֹתָן וּלְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה". בפס' 6 הוא אומר להם, "לְכוּ אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת", ומסביר להם כיצד עליהם ללכת, ובפס' 16 הוא שולח אותם ואומר, "הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם כִּכְבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים". וכך הם יצאו להטיף את הבשורה.
האם אתם רואים את ההתפתחות כאן משלב אל שלב? כי כך זה עובד גם איתנו. הכל מתחיל בנקודת זמן מסוימת, בה אנו פוגשים את האדון ישוע המשיח ואנו מקבלים אותו כמושיענו. לאחר מכן, רוח הקודש מתחילה להאיץ בנו ללכת ולהיות דייגי בני אדם. ואז, בחסדו של אלוהים, אנו עוזבים הכל ומנתבים את חיינו בכיוון הזה. בבוא הזמן, אנו מתחילים לחוש בגבורת האלוהים, ואנו יוצאים כשליחיו הרשמיים של אדון הקציר כדי לעבוד בשדותיו.
הקטע שאנו דנים בו היום הוא שלב ב', וזו עדיין ההתחלה, כשישוע פגש בשמעון ואנדריי אחיו כשהם השליכו את רשתותיהם לתוך הים, כי הם היו דייגים. הדייגים באותה תקופה השתמשו בשלוש שיטות לדוג דגים. הראשונה עם חכה, כלומר מקל וחוט. השיטה השנייה היתה רשת נגררת, שהייתה אחוזה בין שתי סירות באמצעות ארבעה חבלים בארבע הפינות. בחלקה התחתון חיברו משקולות כך שהיא צללה עד תחתית האגם. כאשר שתי הסירות היו מתקדמות בעזרת משוטים, הרשת היתה אוספת את כל הדגים, ואז היו מושכים בחבלים מלמעלה והרשת היתה עולה כשהיא מלאה בדגים. לאחר שהרשת עלתה עם שלל הדגים, היו משליכים רשת עגולה מעליה, בעוד הדייגים עומדים במים הרדודים בקרבת החוף. את הפעולה הזו עשו השניים בקטע הזה, כשישוע עבר לידם. בקצוות של הרשת העגולה היו מחוברות אבנים או משקולות קטנות, וכשהשליכו אותה מעל לשלל הדגים, הרשת היתה אוספת את כולם ביחד אל מקום אחד. הדייגים היו מושכים בקצותיה ומביאים את כל השלל אל החוף. כשישוע אמר לשניים שהוא יעשה אותם דייגי אדם, הוא השתמש במטאפורה הזו של רשת הדייגים. מטאפורה שבה הם זורקים רשת גדולה ועגולה, תופסים כמות גדולה של דגים בבת אחת, ומביאים אותה לחוף. אני אוהב את התמונה הזו של הדייג ולא את זו של החכה התופסת בכל פעם רק דג אחד, ואני אוהב את ההבטחה של ישוע, שיהיה שלל דגים לרוב.
כשישוע חשב על הפצת הבשורה, הוא חשב על הרבה מאד אנשים, ולכן הוא ממשיך בדרכו לאורך חוף הכינרת ופוגש עוד אנשים. מסופר על כך במתי ד' 22-21: "בְּלֶכְתּוֹ הָלְאָה רָאָה שְׁנֵי אַחִים אֲחֵרִים, אֶת יַעֲקֹב בֶּן זַבְדַּי וְאֶת יוֹחָנָן אָחִיו, בַּסִּירָה עִם זַבְדַּי אֲבִיהֶם וְהֵם מְתַקְּנִים אֶת רִשְׁתוֹתֵיהֶם. קָרָא לָהֶם, וּמִיָּד עָזְבוּ אֶת הַסִּירָה וְאֶת אֲבִיהֶם וְהָלְכוּ אַחֲרָיו". עכשיו כבר היו לו ארבעה שהלכו איתו. הם היו כמו אבני חן במצבן הגולמי. כמו יהלומים שזה עתה נחצבו ועדיין לא עברו ניקוי וליטוש. היו לתלמידים כל מיני בעיות והם לא תמיד הבינו בדברים הרוחניים, אבל כל זה לא מנע מישוע לבחור בהם.
ישוע דיבר אליהם במשלים והם לא תמיד הבינו אותו וביקשו ממנו הסברים. הם לא הבינו לדוגמה את המשלים שמסופרים במתי י"ג, והם גם לא תמיד הבינו את הנמשל. היה על ישוע להסביר להם עקרונות רוחניים ולחזור עליהם כמה וכמה פעמים. הם היו דייגים קשוחים וחסרי חמלה במקרים רבים. זו היתה חבורה די בעייתית בהתחלה. כך הם מתוארים במתי י"ד 15, "לְעֵת עֶרֶב נִגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וְאָמְרוּ: 'הַמָּקוֹם שׁוֹמֵם וְהַשָּׁעָה כְּבָר מְאֻחֶרֶת; שְׁלַח אֶת הֲמוֹן הָעָם וְיֵלְכוּ אֶל הַכְּפָרִים לִקְנוֹת לָהֶם אֹכֶל'". הם רצו להיפתר מקהל ההמונים הזה לפני שיתחילו לרעוב. הם לא רצו להאכיל אותם, לטרוח, או לדאוג להם. הם לא היו מכניסי אורחים כלל. הם היו חסרי ענווה ובלתי סולחים, חבורת גברים גאים שכנראה הרגישו משהו מיוחד כשהסתובבו עם ישוע ממקום למקום. לכן, במתי י"ח ישוע מלמד אותם בפס' 4 כך: "מִי שֶׁיַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת כַּיֶּלֶד הַזֶּה הוּא הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם", ובפס' 10, "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תָּבוּזוּ לְאַחַד הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה". הוא מלמד אותם על סליחה ועל החובה לסלוח שוב ושוב. כמו בפס' 22, לא רק שבע פעמים אלא, "עַד שִׁבְעִים פַּעַם שֶׁבַע", כלומר ארבע מאות ותשעים פעמים. החבורה הזו לא הייתה מושלמת בשום צורה ואופן גם בתחומים אחרים. הם היו נרדמים באסיפות תפילה, וכשהרועה שלהם, ישוע, הוכה ומת, הם נפוצו כשאר הצאן מרוב פחד ובהלה. ובכל זאת, ישוע בחר בהם, קרא להם ללכת אחריו והבטיח שהוא יעשה אותם לדייגי אדם. זה מראה לנו מה ישוע יכול לעשות גם איתכם וגם איתי. זה מראה לנו שהוא יכול לעשות נפלאות גם עם חומר הגלם שלנו. את הלקח החשוב הזה על כולנו ללמוד.
ישוע ראה משהו בכל אחד מאותם גברים, האין זאת? הוא ראה את הפוטנציאל הטמון בהם והוא ידע מה הוא עושה. כשהוא בחר בדייגים קשוחים, באנשי עבודה, ולא במלומדים ובעלי תארים, הוא למעשה יצא נגד חוכמת העולם, השפעת החברה, דרישות הדת, ונגד החינוך והמסורות של העולם. שאול השליח ניסח זאת מאד יפה בראשונה לקורינתים א' 28-26 כשאמר, "אַחַי, רְאוּ מִי אַתֶּם שֶׁנִּקְרֵאתֶם: לֹא רַבִּים מִכֶּם חֲכָמִים בְּעֵינֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא רַבִּים חֲזָקִים וְלֹא רַבִּים רָמֵי יַחַשׂ. אֲבָל אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים, וּבַחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים; בַּנְּחוּתִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם וּבַנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ בָּחַר אֱלֹהִים, בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל עַד לְאֶפֶס אֶת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים".
התיאולוג המפורסם מת'יו ברודוס, שכתב פרשנות נרחבת לבשורת מתי, טען שתלמידי ישוע הראשונים לא היו בקיאים בתורת הפרושים ולא מקובעים במסורות שלהם, ולכן היו פתוחים יותר לקבל דוקטרינות חדשות ולהעבירן הלאה. הם היו אנשים מן העם, קְשֵי יום, בני המעמד הנמוך, חסרי השכלה רבנית. במעשי השליחים ד' 14 אנו רואים את תגובת אנשי הסנהדרין לשמעון כיפא ויוחנן, "כְּשֶׁרָאוּ אֶת בִּטְחוֹנָם שֶׁל כֵּיפָא וְיוֹחָנָן וְהִבְחִינוּ שֶׁהֵם אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וּבִלְתִּי מְלֻמָּדִים – תָּמְהוּ". מי האנשים האלה בכלל? הרי מהגליל הם.
אך נחזור למתי ד' 19 שם כתוב, "אָמַר לָהֶם: 'בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם'". ישוע אמר להם, לדייגים הפשוטים האלה, בואו אחריי, ואילו אנחנו לעיתים קרובות לא מבינים את הדרך שבה אדוננו ישוע פועל. אנחנו חושבים שהיה עדיף אילו בחר משכיל או ידוען כלשהו, כי אז זה היה מביא כל כך הרבה יותר אנשים לאמונה. ישוע לא בחר אנשים בעלי השפעה, או ספורטאים אולימפיים, או גאונים בתחום זה או אחר, אלא הוא בחר בדייגים פשוטים וקשי יום. הם היו אנשי העם ואלוהים תמיד מזדהה עם העם, עם העניים, ובמיוחד עם העניים ברוח.
שימו לב להבטחה שישוע נותן להם בפסוק הזה. ראינו קודם, ביוחנן א', שהם כבר היו מאמינים, שהם כבר הכירו בו כמשיח, כבן אלוהים, כמלך ישראל. הם כבר הלכו אחריו. והנה באה הבטחה גדולה. ישוע כמו אומר להם, "אני לא מבקש מכם משהו שאני לא מחויב אליו בעצמי". אם אתם תלכו אחריי אני אעשה אתכם לדייגי אדם. והם, כדייגים, הבינו מייד את משמעות התמונה שהוא מציג לפניהם וידעו מייד על מה הוא מדבר.
האם חשבתם פעם על הדרך שבה תוכלו ליישם את עקרונות הדייג בחיים שלכם, גם אם אינכם יודעים הרבה על אמנות הדייג, ובמיוחד לא דייג עם רשתות? להיות דייג דורש תכונות אופי מסוימות. התכונה הראשונה היא סבלנות. דייגים צריכים לדעת לחכות וכך גם אנחנו, אם נרצה להיות דייגי אנשים, נצטרך ללמוד לחכות. התכונה השנייה היא התמדה. דייגים יוצאים לדוג בלילה, כל לילה, שוב ושוב, כל לילה ולילה. הם יוצאים בחושך וחוזרים עם זריחה. גם אם הם לא תפסו דבר היום, הם יצאו שוב מחר. לזאת קוראים התמדה, וגם אנו זקוקים לה כדייגי אדם.
התכונה השלישית שיש לדייגים היא אומץ. הסירה שלהם כל כך קטנה, בלב הים הגדול שמשתרע עד האופק. ובכל זאת, הם יוצאים למסעות דייג שוב ושוב כדי לחזור עם שלל של דגים. לדייגים יש גם חוש מיוחד לדעת איפה ומתי אפשר למצוא את להקות הדגים הגדולות, וזוהי התכונה הרביעית שיש להם. כמו כן, הם בוחרים את הרגע הנכון ואת המיקום הנכון לדייג. כך גם עלינו לדעת היכן ומתי נפגוש את הנפשות האובדות. דייגים יודעים להישאר במקומם, בשקט, לא למשוך תשומת לב, פשוט לחכות, ולא להבריח את הדגים. זוהי התכונה החמישית. קודם להיות ברגע הנכון ובמקום הנכון, ואז לחכות בצנעה, בשקט, מבלי למשוך תשומת לב לעצמנו. כך גם עלינו לנהוג, ולוודא שהאנשים רואים את ישוע בבירור, ולא אותנו.
אם כך, כשישוע קרא לאותם דייגים ללכת אחריו, הוא למעשה זיהה בהם את התכונות האלה. הוא זיהה בהם את הסבלנות, את ההתמדה, את האומץ, את החוש לדעת מהו המקום הנכון, את הצנעה לחכות בשקט עד לרגע המדויק. לכן הוא בחר בהם להיות דייגים של בני אדם, והבטיח להם שהוא יעשה אותם כאלה. הוא התחייב להכשיר אותם לתפקיד הזה.
האמת היא, שישנה רק דרך אחת להכשיר מישהו להיות דייג של אנשים, והיא להוציא אותם לשטח ולעשות זאת. לדעתי, שירות הבישור שיש לנו כאן בקהילה הוא מעולה, כי יש כאן אנשים שלוקחים אנשים אחרים ועושים אותם לדייגי אדם, כמו שישוע עשה. אי אפשר פשוט להגיד, "רוצו החוצה ותהיו דייגי אדם". לא, צריך להכשיר אותם. אולי הם לא יודעים לחבר את הפיתיון לקרס. אולי הם לא יודעים להפעיל את הסליל או למשוך את החוט אליהם. אולי הם לא יודעים להשליך את הרשת בצורה הנכונה. אבל ישוע הבטיח להם, "אני אעשה אתכם דייגי אדם. אני אלמד אתכם את כל מה שאתם צריכים לדעת, אני אכשיר". וכך בדיוק הוא עשה.
ואתם יודעים כמה זמן לקח לישוע ללמד אותם? נכון, שלוש שנים. מדהים לראות מה הוא עשה איתם במשך הזמן הזה. בהתחלה הוא בילה איתם זמן, לימד אותם, הכשיר אותם, ואז הוא שלח אותם לשטח עם רשימת הנחיות, כפי שמסופר לנו במתי פרק י'. הוא שלח אותם, הם יצאו, וכעבור זמן הם חזרו ודיווחו לו על מה שקרה להם. תהליך זה נמשך ונמשך כשהם יוצאים שניים שניים, חוזרים ומדווחים, יוצאים, חוזרים ומדווחים. כך עד שלבסוף במתי פרק כ"ח, הם משלימים את תהליך ההכשרה שלהם. אז ישוע נפרד מהם והם נשארים לבדם. זאת היתה השיטה של ישוע. הוא קרא להם ללכת אחריו, לימד אותם, הסביר להם מהי המשימה שעליהם לבצע, שלח אותם לשטח בזוגות, עם הנחיות, הם חזרו ודיווחו, דנו בדברים עם ישוע, ויצאו שוב לשטח. כך הלוך ושוב, עד שהם היו כשירים ומסוגלים להישאר לבד. ואז הוא עזב.
איך הוא עשה את זה? האם חשבתם אי פעם כיצד ישוע הכשיר את תלמידיו להביא נפשות לאמונה בו? הנה לפניכם מספר תובנות: קודם כל הם התבוננו בו, הסתכלו עליו. הוא לא נתן להם 45 הרצאות, אלא פשוט עשה והם הסתכלו, וכך הם למדו. שנית, ישוע היה נגיש. הוא התהלך כשהוא מעורב בקהל, יוצא למקומות בהם היו החוטאים וסתובב בין האנשים. כך התלמידים ראו והבינו, שהם צריכים להיות מעורבים בקהל שלהם, עם החוטאים ולהסתובב בין אנשים, כי שם נמצאים אלה שצריכים לשמוע את מסר הבשורה.
שלישית, לא היו לו העדפות. הוא לא העדיף קהל מסוים על קהל אחר. הוא לא הסתובב עם העשירים או המפורסמים, לא עם הדתיים או המלומדים. לא היה לו אכפת מהמעמד החברתי של זה או אחר. הוא דיבר עם שר צבא, עם זונה, עם פרוש מהסנהדרין ועם אישה שומרונית. הוא לא העדיף אף אחד על אחר. והתלמידים ראו זאת, הבינו ולמדו ממנו.
הדבר הרביעי בשירות של ישוע היה הרגישות שלו. הוא זיהה מייד למי יש לב פתוח. האם אתם רגישים במידה כזו? האם אתם מסוגלים לזהות לב פתוח אצל מישהו? במרקוס פרק ה' מסופר לנו על ישוע שנמצא בלב ההמון שדוחק בו מכל צד, אך בפס' 30 ישוע שואל, "מִי נָגַע בִּבְגָדַי?". בתוך כל הדוחק והאנשים סביב, ישוע ידע שיש מישהו עם לב פתוח. היתה זו אישה שדיממה במשך שתים עשרה שנה. היא הושיטה את ידה ונגעה בציצית בגדו. הוא זיהה אותה והיא ניגשה אליו. אז הוא ריפא אותה ואמר, "בִּתִּי, אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ. לְכִי לְשָׁלוֹם וְהֵרָפְאִי מִמַּחֲלָתֵךְ". הרגישות שלו לאנשים נבעה מהרגישות שלו לרוח. האם אתם יודעים לעשות זאת? אם אתם מתהלכים ברוח, אני מאמין שרוח אלוהים תדריך אתכם אל אלה שיש להם לב פתוח, שרוצים להאמין, שמעיזים להאמין בישוע.
ראינו שישוע היה נגיש לכולם ומעורב בתוך קהל האנשים, שלא היו לו העדפות והוא לא בחר להיות עם סוג מסוים של אנשים ולדחות אחרים, ושהוא היה רגיש לאנשים ולהדרכת הרוח. הדבר החמישי שישוע עשה, היה להביא את האדם להודות באמונה שלו בישוע לפני כולם. אותה האישה, במרקוס ה' 33, "נִגְּשָׁה וְנָפְלָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ אֶת כָּל הָאֱמֶת". היא יכלה לגעת בציצית בגדו של ישוע, להירפא ולהיעלם בתוך הקהל, אבל הוא לא נתן לה להיעלם עם אמונתה. לא, הוא שאל במפורש, "מי נגע בבגדיי?". ובכך הוא הביא אותה למצב שבו היא הכריזה על אמונתה קבל עם ועדה. העניין המרכזי כאן לא היה רפואתה, אלא אמונתה בו וישועתה. כך גם עלינו לעשות, להביא אנשים למקום שבו הם מכריזים בפה מלא שהם מאמינים באדון ישוע.
דבר נוסף שרואים בישוע הוא האהבה והעדינות. תחשבו לרגע על יחסו של ישוע לאישה החוטאת ביוחנן פרק ח', אישה שכל כך הרבה גברים בזו לה והתעללו בה. חישבו על מרים המגדלית. חישבו על המצורע שישוע הושיט את ידו ונגע בו, כמסופר במתי ח'. היתה בישוע אהבה ועדינות לאנשים אליהם הוא בא. ותלמידיו ראו זאת, למדו ממנו, ועשו כמוהו.
תובנה חשובה נוספת ואחרונה היא זו, ישוע אף פעם לא מיהר ותמיד היתה לו סבלנות עם האנשים שליבם היה פתוח אליו. ועם התובנה הזו האדון מדבר אלי אישית שוב ושוב. אני תמיד ממהר, תמיד יש לי עוד ישיבה, עוד פרויקט לקדם. יש לי כל כך הרבה זמן עבור השירות שלי, אבל אין לי זמן לאנשים. ישוע לא מיהר, אלא לקח את הזמן שלו והקשיב. במרקוס ה', בשעה שישוע מוקף באנשים, ראש בית הכנסת, יאיר שמו, בא אליו ומספר לו על בתו החולה. ובעוד כל האנשים עומדים סביבו, ישוע לקח את הזמן, הקשיב ליאיר וניגש אל ביתו כדי להתפלל עבור בתו.
במשך שלוש שנים ישוע הכשיר את אנשיו ולימד אותם להיות נגישים ומעורבים, לא להעדיף אחד על פני אחר, להיות רגישים, להביא אנשים להכריז על אמונתם, לנהוג באהבה ובעדינות, לקחת את הזמן ולא למהר. הוא גם לימד אותם ליישם את כל עקרונות הדייג שכבר הכירו - להיות סבלניים, להתמיד, לגלות אומץ, לחכות לרגע הנכון ולא למשוך תשומת לב אל עצמם. צדק מי שאמר שמלאכת הבישור היא יותר עניין שצריך לתפוס אותו מאשר ללמוד אותו. במשך שלוש שנים התלמידים תפסו את כל מה שישוע רצה שהם ידעו בנוגע לבישור.
ישוע הכשיר אותם והם למדו ממנו, וזהו גם הרצון שלנו עבורכם, ידידיי. לפני חמש שנים צירפנו לצוות הבישור את ג.ג ובחרנו בו בדיוק מהסיבה הזאת. יכולנו לבחור במישהו שמבשר מאד טוב, שיוצא ומבקר אנשים ומעיד להם בחוזקה. אבל במקום זה, החלטנו לבחור במי שיודע להכשיר אחרים להיות דייגי אדם. אם היינו עובדים עם איש אחד שמבשר, היינו היום עדיין עובדים עם איש אחד שמבשר. אבל במקום זאת, יש לנו היום, כחמש שנים יותר מאוחר, בין 300-200 איש שהוכשרו לעבודת הבישור ולהיות דייגי אדם. וזה מה שישוע עשה.
נחזור כעת לסיפור שלנו ונשאל, מה היתה תגובת הדייגים לקריאתו של ישוע? השניים הראשונים, במתי ד' 20, "מִיָּד עָזְבוּ אֶת הָרְשָׁתוֹת וְהָלְכוּ אַחֲרָיו". והאחרים בפס' 22, "מִיָּד עָזְבוּ אֶת הַסִּירָה וְאֶת אֲבִיהֶם וְהָלְכוּ אַחֲרָיו". זו התוצאה והמסקנה המתבקשת – צייתנות מיידית. תגובה זו מעידה על הסמכות שהייתה בישוע ובדבריו. הם הלכו אחריו בצייתנות כתגובה לסמכותו. האם המניע שלהם בשלב זה היה הרצון לבשר? אני לא חושב. המניע הראשון שלהם היה צייתנות לדברי האדון. ואילו הרצון, התשוקה וההתלהבות מבישור הבשורה, כל אלה באו אחר כך. אפשר לנסח זאת כך: הצייתנות היא הניצוץ הראשון שמדליק את התשוקה לבשר את הבשורה. הדרך שמובילה אל התשוקה לראות את האובדים נושעים, הדרך שמובילה לרצון עז לבשר לנפשות האבודות, הדרך הזו מתחילה בצייתנות לאלוהים. אחר כך ביציאה אל השטח, ולבסוף בהכרה שאלוהים לקח את ניצוץ הצייתנות שלנו ובאמצעותו הבעיר להבה ענקית בלבבות.
דיויד בריינרד היה בחור צעיר שלקח את הבשורה אל האינדיאנים שחיו בצפון אמריקה. הוא מת צעיר מאד, בשנות העשרים לחייו, אך הספיק לומר כך, "אילו רק יכולתי להיות להבת אש בשירות אדונִי". הנרי מרטין אמר, "תנו לי לבעור עד תום למען אלוהים". המטיף הדגול אלכסנדר מקלרין אמר, "אימרו לי עד כמה עמוקה היא חמלתו של המאמין, ואומר לכם עד כמה הוא מועיל לאדון". ובכן, איפה הכל מתחיל? היכן מוצאים תשוקה בוערת שכזו? איפה מגלים רצון כה עז לבעור עד תום למען אלוהים? מהיכן כל זה נובע? הכל מתחיל עם ניצוץ קטן אחד של צייתנות.
דר' מאיירס קורטלנד כתב ספר בשם "איך אנחנו יודעים?" (?How Do We Know), בו הוא מספר על ר. מ. מקיין, אחד המטיפים הגדולים של סקוטלנד, שנפטר בגיל 29. וכך כותב קורטלנד, "בכל מקום שדרך מקיין, סקוטלנד רעדה. בכל פעם שפתח את פיו, פרצה ממנו גבורה רוחנית לכל הכיוונים. אלפים הלכו אחריו ופנו אל המשיח ישוע".
הוא מוסיף וכותב כך, "עובר אורח אחד השתוקק לראות את המקום בו הטיף מקיין הגדול, לכן הלך לבקר בכנסייה הישנה. איש האחזקה הזקן, בעל שיער שיבה, הסכים להדריך את האורח למשרדו של מקיין ושם פקד עליו לשבת על הכיסא שליד המכתבה. לפניו היה מונח פתוח ספר הבריתות, ושוב נשמעה פקודה, 'שים את ראשך בין דפי הספר ובכה. כי כך עשה מקיין היקר בכל פעם, לפני שהכין את דבר ההטפה שלו'. אז לקח איש האחזקה הזקן את האורח לקדמת הכנסייה ושוב פקד עליו, 'עמוד על הבימה, הרכן ראשך ושים אותו בין ידיך. תן לדמעות לזלוג מעיניך, כי כך עשה מקיין היקר לפני שפתח את פיו להטיף את הבשורה'". וקורטלנד סיכם את סיפורו במילים, "עם תשוקה כה עזה לנפשות אבודות הזקוקות לישועה, האם זה פלא שרוח הקודש נתנה למקיין אישיות כה ממגנטת, שמשכה רבים כל כך אל המושיע ישוע?".
אתם בוודאי קוראים את הדברים האלה וחושבים שזה כל כך רחוק מכם. אבל שוב, איפה כל זה מתחיל? זה מתחיל בניצוץ קטן אחד של צייתנות, שיצית את אש הלהבה. זיכרו שהאדון זקוק ומחפש אנשים שיעזרו לו. זיכרו שהוא זקוק לצוות מצילים, מוכשרים היטב, שיצאו אל המים הסוערים ויצילו נפשות מטביעה בטוחה. הוא לא זקוק למועדון חברים נעים ונוח. יש מספיק מועדונים בכל מקום. הוא זקוק לצוות מצילים מסור, לדייגי אדם. ואם אתם שואלים את עצמכם, האם תוכלו לעשות זאת? התשובה היא, כן. ואם אתם שואלים איך, אז התשובה היא פשוטה.
קודם כל, עליכם להיות תלמידי המשיח, מאמינים אמיתיים במושיע ישוע. שנית, עליכם להיות נגישים, מעורבים בחייהם של אנשים. לימדו כיצד להביא אנשים לישוע ולאמונה בו. אולי תבחרו להצטרף לצוות בישור כלשהו. אולי תרצו לעבור על ספרי הברית החדשה ולסמן כל פסוק שעוסק בבישור, וללמוד כך את נושא הבישור. השקיעו את עצמכם בעבודת הבשורה.
והחשוב מכל, צייתו לאדון ולקריאתו. קיראו ספרים על בישור. לכו לפגוש אנשים שתוכלו לדבר איתם על בישור. ואם עדיין אין לכם תשוקה גדולה לבשר, עשו זאת מתוך צייתנות. דברו עם אנשים ואימרו להם את המילים שרציתם לומר כל כך הרבה פעמים. שימו לב לדרך שבה ישוע דיבר עם אנשים. עשו את מה שהוא עשה. חפשו גם אתם מישהו שתוכלו לצאת איתו. זוכרים? התלמידים יצאו בזוגות. צאו וצייתו ביחד לאדון.
אם כן, ישוע התחיל את השירות הציבורי שלו במקום הנכון, ברגע הנכון, עם ההכרזה הנכונה ועם השותפים הנכונים. האור זרח ותלמידיו לקחו את האור הלאה. אנחנו צריכים להמשיך ולשאת את אור המשיח לשאר העולם. לכן, כל שעליכם לעשות זה להיות מאמינים במשיח ישוע, להיות נגישים לאחרים, לדאוג למצב הרוחני של הנפשות האובדות, להיות צייתנים, ללכת אחרי ישוע, ללמוד ממנו וכך להיות דייגי אנשים.
אני רוצה לסיים עם זיכרון שיש לי משנות לימודיי בקולג'. היינו רביעייה של חברים טובים שאהבנו לנגן ולשיר ביחד. אחד השירים ששרנו נקרא, "השאירו את האורות הנמוכים דולקים". שרנו אותו המון, וכל הזמן. למרות שהשיר הפך להיות המוטו של הרביעייה שלנו, עדיין לא ממש הבנתי את משמעות המילים. לא הבנו מה זה האורות הנמוכים. אבל השיר הזה היה המנון שבא מסיפור ידוע של ד.ל. מודי.
מודי סיפר את סיפורו כך: בלילה סוער במיוחד התקרבה ספינה אל המזח בנמל של קליבלנד. כדי שספינות ידעו היכן הן נמצאות ביחס למזח, נהגו להדליק שני זוגות של פנסים, שניים גבוהים מעל למזח ושניים נמוכים בגובה של המזח. כך יכלו הספינות המתקרבות לדעת היכן נמצא המזח. באותו לילה דלק רק זוג הפנסים הגבוה שמעל למזח. הנווט רצה לחזור אחורה מפחד שהם יתנגשו במזח, כי הוא לא ידע בדיוק היכן נמצא המזח. ואילו קפטן הספינה העדיף להתקדם קדימה ולהיכנס לנמל כי הוא פחד מהסערה שמאחוריהם. מודי מספר שבסוף הם הגיעו אל המזח, אך הספינה פגעה בו, חלקה התרסק ורבים מנוסעיה טבעו. כל זאת מכיוון שהפנסים הנמוכים לא דלקו עקב הסערה הגדולה. ואז לסיכום, שאל מודי, "הפנסים הגבוהים בשמיים דולקים בחוזקה ומאירים את כל גן העדן, אבל מה לגבי הפנסים הנמוכים, האם הם דולקים כאן על פני האדמה?" נתפלל.
אבינו שבשמים, אנחנו מודים לך על הקריאה שקראת לנו לעשות עבודה זו למענך. אנחנו מהללים אותך על כך ומבקשים שאתה תעשה אותנו דייגים של בני אדם. בשם ישוע ולמען שמו. אמן.
זמין באינטרנט בכתובת:
https://www.gty.org/library/sermons-library/2195
© 2022 כל הזכויות שמורות ל-Grace to You
אתה רשאי לשחזר את התוכן הזה של Grace to You למטרות לא מסחריות בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של: Grace to You.