שיעור 10: המתנות הרוחניות

מבחר פסוקים

בבואנו לדון במתנות הרוחניות, ניתן לערוך רשימה שלהן כפי שהן מופיעות באיגרת הראשונה לקורינתים פרק י"ב וברומים י"ב. העיקרון הראשון בנוגע למתנות הרוחניות הוא, שעל כל מאמין לתפעל ולהשתמש במתנה הרוחנית שיש לו כדי לבנות את גוף המשיח. אם גוף המשיח נבנה, זוהי עדות חזקה ביותר, כי הגוף נבנה באחדות, והאחדות מראה את עדות המשיח לעולם סביב.

רוב המתנות הרוחניות נועדו למאמינים בגוף המשיח והן קבועות ובונות ומועילות לגוף המשיח. הן נועדו לעודד ולבנות את המאמינים בגוף המשיח באופן אינדיבידואלי, ובכך הן בונות את גוף המשיח כמכלול. אך ישנן מתנות אחרות, שלא נועדו לבנות את גוף המשיח, אלא הן עבור הלא מאמינים. המטרה שלהן היא לאשר ולתת תוקף לדבר אלוהים עבור הלא מאמינים. הנה דוגמה לכך: נניח שבתקופת הברית החדשה שלושה מטיפים באו לעיר אחת ושלושתם הטיפו מסר שונה. למי הייתם מאמינים? סביר להניח שהייתם מאמינים לזה שעשה ניסים. כמו נקדימון שבא לישוע בלילה ואמר לו, "רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי מֵאֵת אֱלֹהִים בָּאתָ לִהְיוֹת מוֹרֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן אֱלֹהִים אִתּוֹ" – יוחנן ג' 2. לנקדימון היה ברור שישוע בא מאת אלוהים, כי האותות שהוא עשה אישרו את העדות שהביא ונתנו לה תוקף. וישוע מסכים איתו, כי ביוחנן י"ד 11 הוא אומר זאת במפורש, "הַאֲמִינוּ לִי שֶׁאֲנִי בָּאָב וְהָאָב בִּי. וְאִם לֹא, הַאֲמִינוּ בִּגְלַל הַמַּעֲשִׂים עַצְמָם". האותות, הניסים, הם באו לאשר את המסר שישוע הביא איתו. עשיית ניסים מעולם לא הייתה מטרה בפני עצמה, אלא תמיד אמצעי, אות, שמצביע על מי שעשה אותם.

כך זה היה גם בהמשך, בקהילות הראשונות, כשהשליחים והנביאים הביאו את הבשורה למקומות חדשים. המתנות הרוחניות של עשיית ניסים ליוו אותם בשעה שהביאו את דבר אלוהים. המתנות ניתנו להם למטרה הזו ולא עבור בניית הקהילה. קהל היעד של מתנות אלה היה הלא מאמינים, כדי שהם ייראו במו עיניהם שהמסר שהביאו להם השליחים אכן בא מאת אלוהים.

ישנן ארבע מתנות מסוג זה המופיעות בברית החדשה: עשיית ניסים, ריפוי, דיבור בלשונות וביאור לשונות. מתנות אלה שירתו את השליחים בתקופת הברית החדשה, כל עוד ספרי הברית החדשה נכתבו, ובטרם נחתם הקנון של כתבי הקודש. האותות באו לאשר את מסר הבשורה בפי השליחים, גם עבור ישראל וגם עבור הגויים.

הבה נפנה לבשורת מרקוס ט"ז 14 כדי לבחון את טבען של המתנות הרוחניות האלה. "אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל הָאַחַד-עָשָׂר בִּהְיוֹתָם מְסֻבִּים לֶאֱכֹל. הוּא גָּעַר בָּהֶם עַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם וְעַל קֵהוּת לְבָבָם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ לְאֵלֶּה שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ אַחֲרֵי קוּמוֹ לִתְחִיָּה". אתם בוודאי זוכרים שהתלמידים שמעו שישוע קם מן המתים לאחר צליבתו, אבל הם לא האמינו שזה אכן קרה. ואז ישוע ממשיך בפס' 17-15, "אָמַר לָהֶם: 'לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשַׁע, וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשַׁם. וְאֵלֶּה הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל הַמַּאֲמִינִים:…'". הוא מדבר אל האחד עשר ואומר להם שהאותות האלה ילוו אותם כדי לאשר את המסר שלהם עבור כל מי שיאמין לדבריהם. פס' 18-17, הם "יְגָרְשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי; בִּלְשׁוֹנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבְּרוּ; יָרִימוּ נְחָשִׁים, וְאִם יִשְׁתּוּ רַעַל מֵמִית לֹא יִנָּזְקוּ; יְדֵיהֶם יִסְמְכוּ עַל חוֹלִים וְיִיטַב לָהֶם".

ישוע אומר כאן שארבע המתנות שאנו דנים בהן כעת ילוו את התלמידים כשיצאו לבשר את הבשורה. להרים נחש או לשתות רעל ולא למות, זה עשיית ניסים. לסמוך ידיים על חולים וייטב להם, זוהי מתנת הריפוי. הם ידברו בלשונות חדשות. והם יגרשו שדים. כל המתנות הרוחניות שנועדו עבור הלא מאמינים מופיעות כאן, וישוע מבטיח שהם ילוו את השליחים כשהם מביאים את בשורתו אל העולם. וישוע מבטיח, "אֵלֶּה הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל הַמַּאֲמִינִים".

נפנה כעת לאיגרת השנייה לקורינתים י"ב 12. שם שאול כותב על עצמו: "הֲרֵי אוֹתוֹת הַהֶכֵּר שֶׁל הַשָּׁלִיחַ נַעֲשׂוּ בְּקִרְבְּכֶם בִּמְלוֹא סַבְלָנוּת, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבִגְבוּרוֹת". הוא מאשר כאן שהוא היה שליח ככל השליחים ואלו היו אותות ההיכר שלו. ואת אותות ההיכר האלה של השליחים ראינו לראשונה במרקוס ט"ז, שם ישוע הבטיח להם שאותות אלה ילוו אותם בהפצת הבשורה.

באיגרת לעברים אנו מוצאים קטע נוסף שמאשר את האמת הזו. ויש לזכור שאיגרת זו נכתבה ליהודים, לעברים. עברים ב' 4-3 אומר, "אֵיךְ נִמָּלֵט אֲנַחְנוּ אִם לֹא נָשִׂים לֵב לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת, אֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה נֶאֶמְרָה בְּפִי הָאָדוֹן וְאֻשְּׁרָה לָנוּ עַל-יְדֵי שׁוֹמְעָיו? וְגַם אֱלֹהִים הֵעִיד עָלֶיהָ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְכָל מִינֵי גְּבוּרוֹת, וּבְמַתְּנוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר חִלֵּק כִּרְצוֹנוֹ". כיצד אישר אלוהים את דבר הישועה הגדולה שהם שמעו עליה? הוא העיד עליה באותות, במופתים, בכל מיני גבורות ובחלוקה כרצונו של מתנות רוח הקודש. וכל זאת עבור קהל שומעים עברי-יהודי.

מכאן, אנו מבינים שחלק מהמתנות הרוחניות היו אותות ההיכר של השליחים. והחשיבות שלהן הייתה עבור השירות הייחודי והבסיסי של השליחים באותה תקופה. בעולם הפגני של אז היו אין ספור מסרים רוחניים ולכן אלוהים אישר את האמת של בשורתו באמצעות המתנות הרוחניות הייחודיות האלה שנתן לשליחים, כדי שמעשיהם יהוו אישור לאמיתות המסר שהביאו לשומעיהם.

בנג'מין ווארפילד, מלומד ידוע בכתבי הקודש, כתב כך, "מתנות רוחניות אלה, היו אותות ההיכר של השליחים, אשר את סמכותם קיבלו מאלוהים כדי לייסד את הקהילה. מכאן, שהשימוש במתנות אלה ניתן באופן ייחודי לקהילת השליחים, ולכן הן עברו מן העולם ביחד עם קהילת השליחים" (תרגום חופשי. המתרגמת). אם אנו מאמינים לכתוב באפסים ב' 20, שאנו "בְּנוּיִים עַל יְסוֹד הַשְּׁלִיחִים וְהַנְּבִיאִים", כלומר, השליחים והנביאים הם היסוד, אז אותות ההיכר של השליחים עברו מן העולם כאשר השליחים עברו מהעולם. מכאן נוכל להגיע למסקנה שהמתנות הרוחניות, שניתנו לשליחים כאותות היכר מאת רוח הקודש, חלפו ביחד עם אותם שליחים שהם היסוד שעליו אנו נבנים.

ישנם קטעים שונים בספר מעשי השליחים, שמראים כיצד מתנות רוחניות אלה ליוו את השליחים ואפיינו את פעולתם. מעשי השליחים י"ד 3 אומר כך, "הַשְּׁנַיִם (שאול ובר נבא) יָשְׁבוּ שָׁם (באיקוניון) זְמַן רַב וְדִבְּרוּ בְּאֹמֶץ לֵב עַל הָאָדוֹן, וְהָאָדוֹן הֵעִיד עַל דְּבַר חַסְדּוֹ בַּעֲשׂוֹתוֹ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים דַרְכָּם". זו דוגמה לאופן שבו אלוהים השתמש במתנות אלה. הם הטיפו את הבשורה, והיא התקבלה על ידי השומעים כבאה מאת אלוהים, כי הם עשו ניסים. הקהילה כיום איננה זקוקה לראות ניסים שיוכחו לה שהבשורה היא מאת אלוהים. ואני יכול לומר לכם, שאם שלושה מטיפים יבואו לדבר בעיר, ולכל אחד מסר שונה, אני אוכל לומר מייד איזה מסר בא מאלוהים. כי ההוכחה כיום איננה בעשיית ניסים, אלא במה? ההוכחה היא בכתבי הקודש! כי דבר אלוהים הוא זה שבא להוכיח ולקבוע איזה מסר בא ממנו ואיזה לא.

בראשונה לקורניתים י"ד, שאול השליח מדבר אל אלה שמתנבאים בקהילה, שכאשר הם מתנבאים עליהם לוודא שדבר הנבואה שלהם תואם את הלימוד שהוא לימד אותם. וכך, גם עלינו לוודא היום, שהמסר שאנו שומעים, או החוויה שאנו חווים או כל דבר רוחני אחר, תואמים את הכתוב בדבר האלוהים. הוא הקובע והבוחן. הוא הסמכות העליונה והחוק בכל הקשור לאמונה ולאורח החיים שלנו. ולכן, לא נוכל להניח שהמתנות הרוחניות האלה, אשר באו להוכיח את אמיתות דבר אלוהים, עדיין נחוצות. דבר אלוהים קיים, הוכח, ונקבע.

אם נאמר שאנו עדיין זקוקים לאותות ועשיית ניסים בחברה שלנו ובקהילות, בשעה שלכל מאמין יש ספר בריתות בידו, זה כמו לומר שהכתובים אינם הסמכות העליונה. זה מזכיר לי את הכתוב בלוקס ט"ז 31, "אִם אֵינָם שׁוֹמְעִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים, לֹא יִשְׁתַּכְנְעוּ גַּם אִם יָקוּם אֶחָד מֵעִם הַמֵּתִים". במילים אחרות, כאשר יש לנו את כתבי הקודש, זה מספיק. ואפילו שאול, כאשר כתב את איגרתו אל האפסים, אמר להם, "וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְּׂרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ" (אפסים ד' 12-11), אבל הוא לא מזכיר כלל את מתנות הניסים והאותות. וכאשר קוראים את איגרותיו לטימותיאוס ולטיטוס, מוצאים שהדבר שמוכיח את הכל, זה דבר אלוהים לבדו. ולכן, הוא חוזר ומדגיש באוזניהם, "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶת אֲשֶׁר יָאֶה לְתוֹרָתֵנוּ הַבְּרִיאָה" – טיטוס ב' 1.

כעת עלי לומר, שאם מתנות רוחניות אלה, שבאות להוכיח ולתת תוקף לאמיתות של דבר אלוהים, אכן קיימות כיום בפועל, הן יינתנו למורים גדולים של הכתובים או למבשרים, המביאים את הבשורה לארצות בהן דבר אלוהים עדיין לא ידוע ולא קיים באופן מודפס כספר עבור תושבי אותה ארץ. אבל הן לא ילוו מאמינים בימינו, שכבר קיים בידיהם ספר הכתובים, כי לא יהיה לכך כל חשיבות. גדולי המורים של דבר אלוהים לאורך ההיסטוריה, אשר הנחילו לנו את הידע התיאולוגי העצום שיש לנו, מעידים שלא היו להם כלל מתנות רוחניות ניסיות כפי שניתנו כאות היכר לשליחים דאז. המתנות הללו ניתנו לשליחים בזמנו כדי לייסד את הקהילה.

כעת, עלינו להתבונן במתנות הרוחניות האלה יותר לעומק ונתחיל במתנה של עשיית ניסים. היא מופיעה ברשימת המתנות ששאול כותב בראשונה לקורינתים י"ב 10, "לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים". ברצוני להדגיש שאני מאמין בעשיית ניסים ואני רואה ושומע עליהם כל הזמן. אלוהים הוא אלוהי הניסים והנפלאות. והוא עושה ניסים כל יום. בשבילו זה לא דבר גדול מידי או קשה מידי. עשיית נס עבור אלוהים זה כמו הכנסת האצבע שלנו לתוך שלולית קטנה כדי ליצור אדוות במים. הסופר ק.ס. לואיס כתב על כך בהרחבה בספרו 'ניסים'. הניסים באים להוכיח שאלוהים קיים. אלוהים עושה ניסים כל הזמן, גם ניסים של ריפוי.

אני מאמין שאלוהים יכול לתת לשליח הבשורה בארץ כלשהי את השפה של ילידי המקום, גם אם הוא לא למד אותה. זהו נס. אבל אינני חושב שזוהי מתנת הלשונות, כי היא ניתנה לשליחים הראשונים. אלוהים יכול לשים שפה חדשה בפיו של משרת הבשורה, באותה מידה שהוא יכול לרפא את הגוף של כל איש חולה. אלוהים עושה ניסים כל הזמן והנס הגדול מכולם, שאנו עדים לו שוב ושוב, זה לידתו של תינוק. כשהוא מוליד אותנו ברוח, כשהוא משנה אותנו להיות דומים יותר לבנו ישוע, כל אלה הם ניסים שקורים כל הזמן.

כאשר אדוננו התהלך על פני האדמה, הוא עשה ניסים רבים והוא עשה אותם כדי להוכיח את האמת אודות אלוהים. היום הוא עושה ניסים, כדי שאנו נוכל לתת עדות למישהו, אשר תשכנע אותו שאלוהים באמת קיים. הנס בא לעורר אמונה אצל הלא מאמין, אבל לא כדי להוכיח שדבר אלוהים הוא אמת, כי כתבי הקודש כבר חתומים בקנון הקדוש, כהתגלות הכתובה הסופית, של אלוהים. לכן, אינני אומר שאין כיום ניסים, אלא שקיים הבדל בין הניסים שנעשים לבין מתנת הניסים שניתנה לשליחים ושחלפה מן העולם ביחד איתם.

כאשר באים ללמוד את תולדות הניסים והנפלאות שאלוהים עשה בכתבי הקודש, מוצאים ארבע תקופות עיקריות ושונות של ניסים. לעומתן, יש תקופות שלא נעשו בהן ניסים כלל. ארבע התקופות הן: תקופת משה, תקופת אליהו ואלישע, אחריהם תקופה ארוכה ללא ניסים, תקופת ישוע ותקופת השליחים. לעשיית הניסים הייתה מטרה ספציפית והם הופיעו בתקופות מוגדרות. בדרך כלל אנשים לא עשו ניסים, והניסים אינם מאפיינים את כלל התקופות לאורך הכתובים. ואני מאמין שבתקופה שלנו מתנת הניסים עברה מן העולם ביחד עם השליחים. היכולת לשתות רעל, לעשות כל מיני ניסים ונפלאות ואותות, כל אלה שייכים לתקופת השליחים שכבר עברה.

בכל איגרותיו של שאול לטימותיאוס ולטיטוס, בדבר היותם מבשרים, רועי קהילה ומורים של דבר אלוהים, הוא לא אומר דבר על עשיית ניסים. אין אזכור כלשהו של ניסים שנעשו ואפילו לא של כאלה ששאול בעצמו עשה. לאחר שנסע לפיליפי לתקופה של לפחות שנתיים, גם שם לא מצויין דבר בנוגע לעשיית ניסים. אין שום תיעוד של ניסים באנטיוכיה, בקורינתוס, בתסלוניקי, בדרבי, בבראה, וכו' וכו'. תקופת הניסים הייתה מאד מוגדרת ומאד זמנית.

אני מאמין שדבר אלוהים אינו מדבר כלל על המתנה של עשיית ניסים עבורנו היום, אלא שזו הייתה מתנה שניתנה לשליחים בתקופתם. תקופות הניסים בעבר היו מאד מוגדרות ומאד זמניות, ומאז שנחתמה הברית החדשה ביחד עם כתבי הקודש כולם, המהימנות של שליח הבשורה אינה תלויה ביכולתו לעשות ניסים, אלא ביכולתו ללמד נכונה את דבר האלוהים.

נפנה כעת לראות מה נאמר על מתנת הריפוי. בראשונה לקורינתים י"ב 9 כתוב, "לָזֶה מַתְּנוֹת הָרִפּוּי עַל-יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ". אלוהים מרפא חולים היום כפי שריפא תמיד והוא משקם אנשים פצועים ופגועים, אבל אין היום אנשים שיש להם את מתנות הריפוי והם מרפאים אנשים באמצעות מתנת הריפוי. בימינו, אלוהים מרפא בהתאם לרצונו וריבונותו, וזאת בתגובה לתפילותינו. באיגרת יעקב ה' 14-13 כתוב, "אִישׁ מִכֶּם אִם יִסְבֹּל, יִתְפַּלֵּל... אִם יֵשׁ חוֹלֶה בֵּינֵיכֶם, יִקְרָא אֶת זִקְנֵי הַקְּהִלָּה וְיִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ בְּמָשְׁחָם אוֹתוֹ שֶׁמֶן בְּשֵׁם הָאָדוֹן. וּתְפִלַּת הָאֱמוּנָה תּוֹשִׁיעַ אֶת הַחוֹלֶה, וַיהוה יָקִים אוֹתוֹ". אגב, האיגרת של יעקב נכתבה לפני האיגרת הראשונה לקורינתים.

לא כתוב כאן שמי שחולה ילך אל מי שיש לו מתנת הריפוי ויבקש רפואה, אלא שיש להתפלל עבורו. אלוהים לא תכנן כלל שמתנת הריפוי תהיה קשורה באופן ישיר לתפקוד הקהילה, אלא הריפוי בא כדי לאשר את המסר מאת אלוהים עבור הלא מאמינים. האנשים שישוע ריפא כולם היו לא מאמינים, וכל זאת כדי לבסס ולהוכיח את מה שלימד באוזניהם של הלא מאמינים. כשבקהילה היו אנשים חולים, אחיהם התפללו עבורם ואלוהים ענה לתפילותיהם.

אני מאמין שמתנת הריפוי ניתנה לשליחים ולנביאים שהטיפו את הבשורה ואת דבר אלוהים, כדי להוכיח, לבסס ולתת תוקף למסר שלהם באוזני הלא מאמינים, וזאת באמצעות ניסים ונפלאות. אם מתנת הריפוי הייתה פעילה היום, היא הייתה ניתנת למורים של הכתובים ולא לאנשים המרפאים אחרים.

מעניין לראות מה כתב שאול לטימותיאוס כאשר זה היה חולה. בראשונה לטימותיאוס ה' 23 הוא כותב לו, "אַל תּוֹסִיף לִשְׁתּוֹת רַק מַיִם, כִּי אִם שְׁתֵה קְצָת יַיִן בִּגְלַל קֵבָתְךָ וּמַחֲלוֹתֶיךָ הַתְּכוּפוֹת". אם היה למישהו שם את מתנת הריפוי, הוא יכול היה לגשת אליו ולהירפא מיד. כמו כן, מעניין לראות בשנייה לטימותיאוס ד' 20 את דבריו של שאול שכותב, "אֶת טְרוֹפִימוֹס הִשְׁאַרְתִּי בְּמִילֶטוֹס כְּשֶׁהוּא חוֹלֶה". אם לשאול הייתה מתנת ריפוי ועשיית ניסים, הוא יכול היה לרפא את טרופימוס. אבל אין שום איזכור בברית החדשה של ריפוי איש מאמין באמצעות מתנת הריפוי.

יש הרבה מרפאים היום, לא כולם, שהם זייפנים, רמאים, נוכלים, שמפיצים על עצמם סיפורי בדים ומושכים קהל גדול לבוא ולשמוע אותם, ולעמוד בתורים ארוכים כדי לקבל ריפוי כזה או אחר. הרבה מזה זה זיוף אחד גדול, פשוט הונאה של אנשים תמימים. יש כאלו שפועלים כך שנים, ולבסוף האמת יוצאת לאור, שמכל אלפי האנשים שבאו אליהם לקבל רפואה, אף לא אחד מהם באמת נרפא בזכות מתנת הריפוי שלהם.

אומר זאת שוב, אני בהחלט מאמין שאלוהים מרפא, אך הוא עושה זאת בתגובה לתפילותינו ובהתאם לרצונו ולריבונותו. יכול להיות שאנשים כיום מרפאים בזכות מתנת האמונה שיש להם, הם מתפללים לרפואה ואלוהים שומע, עונה ומרפא. אבל מתנות הריפוי ניתנו לשליחים בלבד כדי לבסס ולהוכיח את אמיתות המסר של הבשורה ושל דבר אלוהים. לכן, לאחר שקנון הכתובים נחתם, מתנות אלה פסקו מלפעול.

ריפוי אנשים ממחלותיהם, זה דבר שאלוהים עושה כשהוא בוחר לעשות זאת. אבל אל תשכחו שגם השטן יכול לרפא. אם תרצו, תוכלו לקרוא אזכורים לכך במתי ז', במעשי השליחים ח', במעשי השליחים י"ג. ובמקרה אחד, במתי י"ב 24, אחרי שישוע ריפא את החולים, עדיין אמרו עליו שהוא בא מאת השטן, והניסים שהוא עושה, נעשים בשמו ובכוחו של בעל זבוב. "זֶה אֵינֶנּוּ מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים אֶלָּא בְּעֶזְרַת בַּעַל-זְבוּל שַׂר הַשֵּׁדִים". כשאני שומע על אנשים שעומדים בתור כדי לקבל ריפוי ממרפא כלשהו, אני חושב לעצמי, מדוע הוא לא הולך לרפא את החולים בבתי חולים, או מבקר חולים בבתיהם? מדוע הוא עושה זאת באוהל ענק ומדוע הוא לא עושה זאת כדי להוכיח שדבר אלוהים אמת, עבור הלא מאמינים? אם כך, מתנת הריפוי לא נועדה למאמינים וגם לא נועדה להיות מתנה קבועה. היא היתה אות היכר של השליחים ומתנה שניתנה להם בלבד. היום, וגם בספר הקדום ביותר שנכתב בברית החדשה, איגרת יעקב, ההנחיה שלנו היא, להתפלל עבור החולים.

נפנה כעת למתנות הדיבור בלשונות וביאור לשונות, ונתבונן בשתיהן ביחד. מהי המתנה ומה היה שימושה? מתנת הלשונות היא למעשה מתנת השפות. ביוונית המילה היא glossa, ומשמעותה שפת דיבור. מתנה זו הייתה היכולת שניתנה מאת הרוח, לדבר בשפה אחרת ולא מוכרת. היה זה נס ואות לכוחו של אלוהים להוכיח את אמיתות דברו.

הדבר החשוב ביותר, שהתרחש במעשי השליחים ב', היה הטפת הבשורה מפי שמעון כיפא, אשר כתוצאה מכך 3,000 איש חזרו בתשובה והאמינו באדון ישוע. אבל מה שכנע את אותם 3,000 אנשים שדבריו של כיפא הם דברי אלוהים? הייתה זו העובדה שכל האנשים, שהיו ביחד עם כיפא, דיברו בשפות מוכרות לכל הקהל הגדול בחוץ, כשהם מהללים את אלוהים ומשבחים את הנפלאות שעשה. המתנה הייתה אישור עבור הלא מאמינים והיא הצביעה על הדרשה של כיפא. הדיבור בלשונות לא היה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להביא את הקהל להקשיב לכיפא ולהגיב באמונה. כאילו הם אמרו לעצמם, 'אהה, אחרי נס שכזה, המסר הזה בוודאי בא מאת אלוהים', ואלפים מהם החלו להאמין באלוהים באותו היום.

ברצוני להוסיף דבר חשוב. הדיבור בלשונות ביום חג השבועות נועד לקהל היהודים ולא לגויים. במעשי השליחים ב' הקהל היה של יהודים. במעשי השליחים י' 46-45 כתוב, "הַמַּאֲמִינִים בְּנֵי הַמִּילָה אֲשֶׁר נִלְווּ אֶל כֵּיפָא הִשְׁתּוֹמְמוּ עַל שֶׁמַּתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִשְׁפְּכָה גַּם עַל הַגּוֹיִים, שֶׁכֵּן שָׁמְעוּ אוֹתָם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת וְנוֹתְנִים גְּדֻלָּה לֵאלֹהִים". בכל ספר מעשי השליחים, כשיש אזכור של דיבור בלשונות, זה עבור קהל שומעים יהודי.

את משמעות הדברים האלה אפשר לראות בראשונה לקורינתים י"ד 22-21, שם שאול כותב, "בַּתּוֹרָה כָּתוּב: 'כִּי בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת וּבְשִׂפְתֵי זָרִים אֲדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה וְגַם כָּכָה לֹא יִשְׁמְעוּ אֵלַי, נְאוּם יהוה'. לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים". שאול מצטט כאן את ישעיה כ"ח 11. כשישעיהו מדבר על 'העם הזה', הוא מתכוון לעם ישראל. כלומר, אלוהים אומר כאן שהוא ידבר אל ישראל בשפות אחרות, בלשונות אחרות.

הלשונות נועדו לעם ישראל, זו היתה מטרתם. בפס' 22 שאול אומר שהלשונות הן אות. ואות, כמו סימן, תמיד מצביע על משהו אחר. והאות של הלשונות תמיד מצביע על הבשורה. שימו לב למה ששאול אומר, "הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים". שוב, הלשונות לא נועדו להיות אות למאמינים, וזה היה מקור הבעיה בקהילה בקורינתוס. הם הדגישו את הדיבור בלשונות באופן מוגזם, וזה גרם לבלבול עם הדיבורים שהם הכירו מפולחן האלילים שלהם בעבר. שאול באיגרתו ניסה להכניס סדר בבלגן, מבלי לבטל את הלשונות לחלוטין, מכיוון שהיו הרבה יהודים בקורינתוס.

שאול הדגיש זאת כשאמר שהלשונות לא נועדו עבור המאמינים. אבל היום, ישנם רבים הטוענים שמי שלא מדבר בלשונות אינו מאמין אמיתי או יותר נכון, אינו מאמין שלם. אין צורך כלל למאמינים לדבר בלשונות, כי יש לנו בכתבי הקודש את מלוא ההתגלות של אלוהים, כפי שהוא בחר לגלות לנו. כשדבר אלוהים שוכן בכל עושרו בקרב המאמינים, שזו המשמעות הנכונה של הימלאות ברוח, הם חווים את כל מה שהרוח גורמת להם לחוות, וכל חוויה כזו חייבת לעמוד במבחן ההתאמה לדבר אלוהים.

בראשונה לקורינתים י"ד 23-22 שאול אומר, "וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים". הלשונות הם ללא מאמינים, אבל הנבואה, הטפת דבר אלוהים, היא נועדה למאמינים. ולמעשה, הוא אומר להם שהם לא צריכים עוד חוויות והתנסויות ברוח, אלא לשמוע את הטפת דבר אלוהים. וזו היתה הבעיה שלהם. בפס' 23 הוא ממשיך, "וְהִנֵּה אִם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַקְּהִלָּה וְכֻלָּם יְדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, וְיִכָּנְסוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָּׂג בָּעִנְיָן, אוֹ אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, כְּלוּם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁאַתֶּם מְשֻׁגָּעִים?". שאול מתאר מצב שכנראה היה נפוץ בקהילה בקורינתוס, שכולם התאספו ודיברו בלשונות. אבל העניין הוא, שהלשונות נועדו ללא מאמינים היהודים, ולא לגויים. ולכן, כל הגויים שנכנסו לאסיפות המאמינים שמעו את הלשונות, ולא הבינו מה קורה. אבל לא לכך התכוון אלוהים כשנתן את מתנת הלשונות.

אביא לכם דוגמה של השכנים שלנו. הם גויים שגרים ממש לידנו ואשתי ואני חלקנו איתם את הבשורה פעמים רבות. ביקרנו אותה בבית חולים, כשאושפזה עקב התקף לב, ואנו מבקרים אותם לעיתים קרובות ומתפללים עבורם. שניהם מרקע דתי אדוק ואנשים טובים מאד. יום אחד השכנה באה לאשתי עם שאלה. היא אמרה שמישהי לקחה אותה לאסיפה כלשהי והאנשים שם התנהגו כמו משוגעים כי הם דיברו בלשונות כל האסיפה. בגלל החוויה המבלבלת הזו שהיא חוותה, היא סגרה את ליבה לחלוטין לשמוע את הבשורה ואנו כבר לא יכולנו לדבר איתה עוד על המשיח. המקרה הזה מוכיח את מה ששאול אומר, שהלשונות לא נועדו לגויים אלא ליהודים, שאינם מאמינים, ובתקופה מסוימת.

נחזור לראשונה לקורינתים יד פס' 20 ונראה שכתוב שם, "אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּחֲשִׁיבָה; הֱיוּ יְלָדִים בְּעִנְיְנֵי רִשְׁעוּת, אַךְ בַּחֲשִׁיבָה הֱיוּ מְבֻגָּרִים". השימוש במתנה זו מבלי להבין את מטרתה, מעיד על חוסר בגרות, כי היא לא נועדה לבנות את הגוף, אלא להיות אות ללא מאמינים היהודים. כך מתנה זו מופיעה בכל מקום בו היא מוזכרת בברית החדשה. במעשי השליחים י"ח מסופר על היהודים בקורינתוס שהחלו להאמין, ועל שאול שמקים שם קהילה של יהודים וגויים במשיח. אבל בהמשך הם השתמשו בלשונות בצורה לא נכונה ולכן שאול כתב להם הוראות, בניסיון להחזיר את הסדר על כנו.

חשוב גם לזכור, שהלשונות במקור היו שפות אמיתיות שאנשים דיברו בהן, ויש לנו רשימה שלמה במעשי השליחים ב' 10-9, "פַּרְתִּים אֲנַחְנוּ וּמָדִים, עֵילָמִים וְתוֹשָׁבֵי אֲרָם נַהֲרַיִם, תּוֹשָׁבֵי יְהוּדָה וְקַפָּדוֹקְיָה וְפּוֹנְטוֹס ואַסְיָה, פְרִיגְיָה וְפַּמְפִילְיָה, מִצְרַיִם וּמְחוֹזוֹת לוּב הַסְּמוּכִים לְקִירֶנְיָה, תּוֹשָׁבֵי רוֹמָא הַמִּתְגּוֹרְרִים כָּאן, יְהוּדִים וְגֵרִים, כְּרֵתִיִּים וְעַרְבִים". הדוברים אולי לא הכירו את השפה שהם דיברו, כי היא ניתנה להם מאת רוח הקודש, אבל זו הייתה שפה קיימת ולא ג'יבריש. בראשונה לקורינתים י"ד 9 שאול אומר, "אִם לֹא תַּשְׁמִיעוּ דְּבָרִים בְּרוּרִים בַּלָּשׁוֹן, כֵּיצַד יוּבַן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר? הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר!". הלשון שהם דיברו הייתה צריכה להיות ברורה ומובנת, כדי שמי שיש לו את מתנת הביאור ללשונות יוכל לבאר את הנאמר באופן ברור.

את הלשונות יש לבחון ולדעת אם הן שפות ממש או רק ג'יבריש. בלשן ידוע ופרופ' לבלשנות בשם וויליאם סאמארין כתב ספר בשם, The Tongues of Men and Angels. בספר זה הוא מתאר מחקר ארוך שנים, שערך בין מאמינים המדברים בלשונות ובין שפות שונות שעובדי אלילים משתמשים בהן בטקסי פולחן ברחבי העולם. המסקנה שאליה הגיע היא, שלשונות אלה אינן שפות של ממש. אין להן מבנה לשוני כמו לכל השפות בעולם, והן פשוט ג'יבריש.

ברצוני לומר שוב, אלוהים יכול לתת שפות שונות לאנשים לדבר בהן, כפי שעשה אז הוא יכול לעשות זאת היום. אם אלוהים רוצה לתת למשרת\למבשר הבשורה לדבר בשפה של המקומיים אליהם הוא נשלח, וזאת באופן על טבעי וניסי, זהו נס שהוא עושה כדי לקדם את הטפת הדבר, אבל אין זו מתנת הלשונות. זהו נס או אות שאלוהים בחר לעשות במצב מסוים.

דברים רבים בקהילה בקורניתוס לא היו בסדר. היו שם מחלוקות, התנהגות בבשר, סטיות מיניות, תביעות משפטיות בין האחים, התנהגות לא מוסרית בין המאמינים, התעלמות מקדושת הנישואין, חוסר הבנה של קדושת הבתולין, שימוש לרעה בחירות שבמשיח, חוסר כניעה של נשים לבעליהן, חוסר קדושה בסעודת האדון, בורות בנוגע לדברים רוחניים, ואפילו התכחשות לתחייה מן המתים. זו היתה קהילה בעייתית ביותר. ובתוך כל זה, הם גם השתמשו לרעה בדיבור בלשונות, הוציאו אותו מכל פרופורציה, הכניסו מבוכה ובלבול לאסיפות שלהם, דיברו כך בינם לבין עצמם, אל מאמינים ולא מאמינים, ליהודים ולגויים, וכל זה רק הביא נזק ולא בנה כלל את גוף המשיח בקורינתוס.

בפרק י"ד 1 שאול אומר להם, "רִדְפוּ אַהֲבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ". הם לא פעלו במתנות שלהם מתוך אהבה ולא כשירות רוחני איש לרעהו. בפס' 3 שאול מסביר מהי מתנת הנבואה, "הַמִּתְנַבֵּא מַשְׁמִיעַ לַאֲנָשִׁים דְּבָרִים שֶׁתַּכְלִיתָם לִבְנוֹת, לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם". מתנת הנבואה אם כך היא הטפה, לימוד או דבר דעת. בפס' 2 הוא מסביר שמי שמדבר בלשונות מדבר לאלוהים, וזה בינו לבין אלוהים. לכן, זה לא בונה את הגוף. אנו קוראים בפס' 4, "הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן בּוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ; הַמִּתְנַבֵּא בּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה". הוא יוצא כנגד האנוכיות של המאמין שרק בונה את עצמו ולא את הקהילה. זאת בעיה שיש לנו גם כיום בקהילות. כשאנו באים להשתמש במתנות שלנו זה צריך להיו מתוך נתינה וכניעה איש לרעהו ולא מתוך אנוכיות.

בהמשך פרק י"ד, בפס' 27, שאול מסביר, "אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן, יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר; זֶה אַחַר זֶה יְדַבְּרוּ וְאֶחָד יְפָרֵשׁ". את ההנחיה הזו הוא נתן מכיוון שהיו יהודים לא מאמינים שבאו לאסיפות המאמינים. ובפס' 28 הוא אומר שאם אין מי שיפרש את הלשונות, אז יש להחריש ולהתפלל בשקט. ואז בפס' 34 הוא אומר שעל הנשים להחריש, "הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדָבֵּר". אם הנשים היו שותקות באסיפות שלהם, זה היה פותר את רוב הבעיה, כי הנשים הן אלה שדיברו בלשונות יותר מכולם. לכן, אנו מבינים שמתנת הדיבור בלשונות ניתנה עבור ישראל, עבור לא מאמינים, כאות מאת אלוהים שמצביע לכיוון הבשורה. ובקורינתוס השתמשו במתנה זו לרעה, גרמו לבלבול ומבוכה, ולכן שאול היה צריך לתת הנחיות נוקשות וברורות כדי שהקהילה תגדל ותתבגר.

נעבור כעת לראשונה לקורינתים י"ג 8 שם כתוב, "הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל". הלשונות תחדלנה, ולא יתקיימו יותר. ובפס' 9 הוא כלל אינו מזכיר את הלשונות, כי הן יחדלו מעצמן. חוקרים בסמינר התיאולוגי בדאלאס בדקו את תופעת הדיבור בלשונות במהלך ההיסטוריה של הקהילה ומצאו שבקהילה הקדומה לא תועדו מקרים כלל שבהם דיברו בלשונות, אף לא מקרה אחד. קליאון רוג'רס כתב שלאחר מחקר מקיף של המנהיגים בקהילה הקדומה משנת 400-100 לספ', נראה שהמתנות הניסיות שניתנו לקהילה הראשונה, פסקו מלהתקיים, כי אין שום תיעוד שלהן במאות הראשונות של הקהילה. אמנם קיימים שני שמות מהתקופה ההיא והם מונטנוס וטרטוליאנוס, אך שניהם הוכרו ככופרים. מונטנוס טען שרוח הקודש שוכן רק בו ושאלוהים מדבר רק דרכו. וטרטוליאן היה התלמיד שלו.

בימי הביניים היו קתולים שדיברו בלשונות. השייקרים (שהיו קהילה נוצרית-שיתופית שצמחה מתוך זרם הקווייקרים באנגליה, והיגרה לצפון אמריקה) התחילו את הזרם המודרני המשיחי הראשון בארה"ב. הייתה זו קבוצה של אנשים שבחרו לא להינשא. הם חיו בקומונות והמנהיגה שלהם היתה אן-לי, שאמרה על עצמה שהיא ההתגשמות של ביאתו השנייה של המשיח בדמות אישה. המורמונים מאמינים בדיבור בלשונות. ואילו התנועה המודרנית של דיבור בלשונות החלה באסיפה ברחוב אזוסה (Azusa street revival) בשנת 1914.

השאלה הנשאלת היא, אם מתנת הלשונות חדלה להתקיים לפני 1,800 שנה, מה הופך את הדיבור בלשונות כיום לדבר אמיתי, כנה ונכון? בכתובים לא כתוב שמתנה זו תשוב ותתקיים. לדעתי, עלינו להבין את מה שקורה היום לאור הכתוב בדבר אלוהים. רבים מהמדברים בלשונות עושים זאת בכנות רבה, אך האמת היא, שהרבה מהדיבור בלשונות היום זה זיוף. סאמארין בספרו אומר שהדיבור בלשונות מעיד על חוסר בגרות וילדותיות ברוח. שאול כתב בראשונה לקורינתים י"ג 11, "בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת". ואלוהים לא רוצה שנדבר אליו כמו תינוקות. בפרק י"ד 15 הוא אומר, "אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵּׂכֶל". כשהוא מתפלל לאלוהים, הוא עושה זאת באמצעות השכל.

אם כן, חלק מהדיבור בלשונות הוא התנהגות ילדותית ברוח, וחלק זה פשוט זיוף. יש העושים זאת בגלל לחץ חברתי ויש העושים זאת כתופעה פסיכולוגית. אני גם מאמין שחלק מהדיבור בלשונות הוא דבר שטני, וחוויתי זאת עם אנשים שהתפללתי עבורם. בישעיה ח' 19 כתוב, "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם, דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ" (ובתרגום לעברית מודרנית: "וְאִם יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם: "בַּקְּשׁוּ עֵצָה מִן הַמַּעֲלִים בָּאוֹב וּמֵהַמְּתַקְשְׁרִים עִם הָרוּחוֹת, הַמְּצַיְּצִים וּמְמַלְמְלִים" - הַאִם עַם לֹא צָרִיךְ לִדְרֹשׁ אֶת אֱלֹהָיו? הַאִם יְבַקֵּשׁ עֵצָה מִן הַמֵּתִים בַּעֲבוּר הַחַיִּים?!). עם ישראל חיפש חוויות רוחניות בכל מיני מקומות מוזרים והם מצאו אותן. אבל רק מכיוון שהם חוו זאת, אין זה הופך את חווייתם לאמת. כל חוויה רוחנית חייבת למצוא את אישורה בכתוב בדבר אלוהים.

מדוע אם כך, אנשים פונים למתנות הניסיות ומחפשים את החוויה העל טבעית הזו? אתן לכם ארבע סיבות אפשריות לכך. האחת, קיימת חוסר ידיעה של הכתובים ולא תמיד מאמינים יודעים מה שייך למה ואיפה ואיך, בדבר אלוהים. לפעמים הם לא יודעים מה ההבדל בין ישראל לבין הקהילה, לפעמים קשה להם להבין את האירועים שיתרחשו בביאתו השנייה של המשיח לעולם, לפעמים הם לא מבינים מה ההבדל בין הברית הראשונה לבין הברית החדשה, או מה ההבדל בין עבודת אלוהים בבית המקדש לבין עבודת אלוהים במסגרת הקהילה שהיא גוף המשיח. ועוד. יש תקופות, יש בריתות, יש נבואות שהתגשמו ויש נבואות שלא. לכל דבר שנכתב בכתובים יש סיבה, מטרה, תוכנית, ייעוד. כאשר אין הבנה של עצת אלוהים כולה בדבר אלוהים, יש בלבול, יש ערבוב בין דברים, יש יישום לא נכון של תורה זו או אחרת, וכל זה גורם לכל מיני בעיות.

הסיבה השנייה היא, שאנשים רעבים לדבר אלוהים וצמאים לחוות את אלוהים באופן על טבעי. ליבי יוצא אל אנשים אלה. מי שאין לו את דבר אלוהים השוכן בו בשפע ובעושר, אין לו את תחושת הסיפוק והרוויה, והוא כל הזמן מחפש דברים חדשים. הבעיה כאן נעוצה באלה שעומדים בקדמת הקהל ואמורים ללמד את צאן מרעיתם, אבל לא עושים זאת.

הסיבה השלישית היא, שלעיתים אנשים מחפשים רגשות וחוויה פיזית, כביטוי רוחני, עקב חוסר אמונה. הם לא באמת מאמינים וכל הזמן מחפשים הוכחות, כי האמונה שלהם כה חלשה. יש בהם ספקות והם מחפשים את העדות לקיומה של האמת. הם מחפשים חוויה על טבעית כדי להתחיל להאמין, אבל הם ממשיכים לחפש.

והסיבה הרביעית היא, שאנשים חושבים שזה כמו קיצור דרך לרוחניות, שאפשר להגיע לשם מהר. שאם תדבר בלשונות, בבת אחת תגיע למעמד רוחני כלשהו, תהיה חלק מקבוצת עילית.

לסיכום, מה שאני אומר היום זה שאין בכתובים בסיס לתנועה המודרנית של דיבור בלשונות. החוויה העל טבעית איננה מדד לאמונתנו, כי הבשר יכול להטעות אותנו והשטן יכול להכשיל אותנו. לא רק המאמינים מדברים בלשונות, גם עובדי אלילים ורוחות, לכן לא נוכל לומר שעצם החוויה היא הוכחה.

קיים תיעוד היסטורי של דיבור בלשונות בתרבויות שונות החל משנת 11 לפנה"ס. הדיבור בלשונות היה חלק מפולחנים פגניים ברחבי אגן הים התיכון, ביוון ורומא וגם בתרבות הדרווישים בפרס. את הלשונות ליוו ריקודים פולחניים, רעד בגוף, טראנס ועוד. רופאי האליל של האסקימוסים בגרינלנד הדריכו טקסים של ריקוד בעירום מלווה בדיבור בלשונות, שאגות ויללות זאב. נזירים טיבטיים מדברים בלשונות, ובחלק מהמקרים ההשפעה היא שטנית לחלוטין. מכאן ברור, שהדיבור בלשונות אינו תופעה שקיימת במשיחיות בלבד ועלינו לבחון כל תופעה באמצעות הכתוב בדבר אלוהים.

הבעיה עם תופעת הדיבור בלשונות בימנו היא, שקיים בלבול בנוגע לטבילת הרוח, ונוצרו שני מעמדות כביכול בין המאמינים. אלה שיש להם את הרוח ולכן הם מדברים בלשונות ואלה שאין להם את הרוח ולכן הם לא מדברים בלשונות, ושהאחדות קיימת רק בין המדברים בלשונות. אבל זו אחדות כוזבת. בספר ההתגלות י"ז מדובר על כך שבכל העולם תהיה קהילה אחת, קהילה כוזבת. ואני תמיד תהיתי, כיצד הדבר ייתכן כאשר יש כל כך הרבה תיאולוגיות ודוקטרינות שונות בין המאמינים. אבל כיום קורה דבר שחוצה את כל גבולות התיאולוגיה והדוקטרינה בעולם. שלושים אלף קתולים מעורבים כעת בתנועה הכריזמטית ובין שמונה לארבעה עשר מיליון אנשים מעורבים בזה כאן. התופעה קיימת בכל הזרמים במשיחיות, ואולי היא תהיה הגורם המאיץ, שיביא בסופו של דבר לתנועה הכלל עולמית שתקים את הקהילה הכוזבת בכל העולם, כפי שספר ההתגלות מנבא.

ברצוני לסיים עם השנייה לכיפא א' 3, "הֵן גְּבוּרָתוֹ הָאֱלֹהִית נָתְנָה לָנוּ אֶת כָּל צְרָכֵינוּ לְחַיִּים וְלַחֲסִידוּת". גבורת המשיח לא נתנה רק חלק מהצרכים שלנו, אלא את כולם. וכיצד קיבלנו את כל צרכינו? "עַל יְדֵי יְדִיעָתֵנוּ אֶת הַקּוֹרֵא אוֹתָנוּ אֶל כְּבוֹדוֹ וְהוֹדוֹ". קיבלנו הכל באמצעות ידיעתנו אותו. ברגע שנושענו קיבלנו עם המשיח ישוע אדוננו את הכל ואיננו זקוקים עוד לדבר. כל שעלינו לבקש עוד זה לדעת אותו יותר ואת ידיעת דברו. והשאלה היחידה שיש לשאול, היא שאלת הצייתנות שלנו, מתוך כניעה לכל אשר ניתן לנו במשיח. הבה נתפלל.

אבינו, אנו מודים לך על הזמן הזה שיכולנו לדון באמיתות האלה. אנו מדברים בביטחון כי אנו מתבססים על הכתוב בספרך, ועדיין, אנו יודעים שישנם רבים המעורבים בדברים האלה. איננו רוצים להיות חסרי אהבה, נדיבות, הוגנות, אך גם איננו רוצים להיות טועים לגבי הכתוב, ולכן ברצוננו לחלוק נכונה את דבר אלוהים. אבא, כרועה של קהילת הצאן הזו, אני מרגיש מחויבות להגן עליהם ולהעניק להם ביטחון מפני אלה הבאים לאיים ולהרוס את אחדותנו ולגרוע מהשלמות שיש להם במשיח.

אבינו, דיברנו על הדברים האלה ואנו בוטחים ברוחך, שהיא תפעל בלבבות השומעים. תפילתי היא שכולנו נבחן את ליבנו ונמצא את הסיפוק ושביעות הרצון בכל מה שיש לנו במשיח, ונסתפק בו ורק בו. אבל לא נמצא את הסיפוק המלא עד שנשרת אותך בכניעה, בנאמנות ובצייתנות שלמה. תודה אדון על דברך ועל כל מי שבא ללמוד אותו. בשמו של ישוע אדוננו. אמן.

עם סיום לימודנו היום, לכולנו שליחות מסוימת והיא ללכת וללמד אחרים את מה שלמדנו. ייתכן ולימוד זה עזר לכם לענות על שאלות שהטרידו אתכם. אבל ברצוני להדגיש שאת הדברים שלמדתם עליכם לחלוק בעדינות, באהבה וברגישות. ואולי לא כל כך חזק כפי שאני לימדתי אתכם. אתם הצאן בעדר הזה, בו אני רועה הקהילה שלכם, אבל על כולנו לפעול במתנות הרוחניות שלנו מתוך אהבה. אל תתביישו בעקרונות שלימדתי אתכם, אבל שתפו אותם באהבה.

אבא, תודה לך שוב על היום הזה, ותודה לך על כל מי שהקשיב לדברך. אני מבקש שתברך את השירות שלהם, תשתמש בהם ותכפיל את פועלם. אחד את כולנו בעבותות של אהבה זה לזה, כי אנחנו אוהבים אותך. בשם ישוע אמן.

זמין באינטרנט בכתובת:

https://www.gty.org/library/sermons-library/1214

אתה רשאי לשחזר את התוכן הזה של Grace to You למטרות לא מסחריות בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של: Grace to You.