שיעור 8: התפילה והמאמין

ראשונה לתסלוניקים ה' 17

הבה נפנה אל הראשונה לתסלוניקים ה' 17 ונקרא שם את המילים הפשוטות, "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל". מצווה פשוטה ומדויקת, שהשליח שאול נותן למאמינים במשיח ישוע וקורא להם להתפלל כאורח חיים. אני אוהב להשוות את פעולת התפילה לפעולת הנשימה, כי מדובר בדבר נורמלי, רגיל, טבעי ופשוט. כך אנו חיים, אנחנו שואפים אוויר פנימה ונושפים אותו החוצה. כך זה גם עם תפילה. באמצעותה אנחנו שואפים ונושפים את נוכחות אלוהים ואת גבורתו. אמנם זוהי האמת, אך צריך לציין, שאנחנו המאמינים שאמורים להימצא בתקשורת רציפה ומתמדת כזאת עם אלוהים, איננו תמיד מתפללים בהתמדה כפי שהיה נכון. בגלל החטא, אנחנו עוצרים את התפילה, וזה כאילו שאנו עוצרים את הנשימה שלנו. אנחנו מגבילים את נוכחות רוח האלוהים בנו, שהיא בטבעה רוצה להיכנס ולצאת ולשמור אותנו בקשר קבוע עם אלוהים. זו הסיבה לקיומה של המצווה הזו ששאול כותב לנו, שעלינו להתפלל כל הזמן. הנוסח בתרגום החדש הוא, "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל". בתרגום דליטש כתוב, "הִתְפַּלְּלוּ כָּל הַיּוֹם", ובתרגום זלקינסון כתוב, "וְלֹא תַחְדְּלוּ מֵהִתְפַּלֵּל תָּמִיד". הדגש בכולם הוא על ההתמדה בתפילה, כל הזמן, מבלי לחדול, כל היום, כי זה חלק בלתי נפרד מחייו של המאמין, וזה נובע מהתלות המוחלטת שלנו באלוהים.

חשוב שתבינו היטב את משמעות העיקרון של תפילה ללא הפסקה, ובדבר אלוהים קיים עושר רב לגביו, אשר ברצוני להביא לכם כאן. נתחיל עם שני משלים שישוע סיפר לתלמידיו. שני משלים אלה שונים במשהו משאר המשלים של ישוע בנושא מלכות האלוהים. ברוב המשלים ישוע מדמה את המלכות לדבר כלשהו, או למלכות של מלך כלשהו, או על דרך כלשהי שאלוהים פועל בה. אבל בשני המשלים שלפנינו ישוע מתאר את אלוהים עצמו בניגוד למשהו אחר. המשלים מתארים ניגודים, שמהם אנו למדים על אופיו של אלוהים. בשני המשלים ישוע מתאר מישהו, שמאד שונה מאלוהים, ובאמצעות ההבדל והשוני הוא עושה אבחנה מאד מדוייקת, שנוגעת לנושא הזה של התמדה בתפילה ללא הפסקה.

נפנה כעת אל שני משלים אלה, כשהראשון נמצא בקטע שמתחיל בלוקס י"א 1. המשל מספר על שכן המטריד את ידידו באמצע הלילה. ישוע נותן לתלמידיו את המשל הזה לאחר שהם ביקשו ממנו ללמד אותם איך להתפלל. בלוקס י"א 1 כתוב, "הוּא הָיָה בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ וְהִתְפַּלֵּל. כְּשֶׁסִּיֵּם אָמַר לוֹ אֶחָד מִתַּלְמִידָיו: 'אֲדוֹנִי, לַמְּדֵנוּ לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֵׁם שֶׁגַּם יוֹחָנָן לִמֵּד אֶת תַּלְמִידָיו'". תשובתו של ישוע היתה ההוראה הידועה והמוכרת שאנו קוראים לה תפילת האדון. פס' 4-2, "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'כַּאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים אִמְרוּ: אָבִינוּ, יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ, תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ. אֶת לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֵּן לָנוּ יוֹם יוֹם; וּסְלַח לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ, כִּי גַּם אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים לְכָל הַחַיָּבִים לָנוּ; וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי נִסָּיוֹן'".

בפסוקים אלה, ישוע לימד את תלמידיו מה להגיד בשעת תפילתם והוא לימד אותם למעשה את תוכן התפילה. כשאתם מתפללים, עליכם לכבד את אלוהים ולקדש את שמו. עליכם להתפלל עבור דברים שקשורים למלכותו. עליכם לבקש ממנו את מה שאתם זקוקים לו למחייתכם. עליכם להתוודות על חטאיכם ולבקש ממנו מחילה. עליכם לבקש חוכמה, כדי שלא תבואו לידי ניסיון ופיתויים. אלו הם מרכיבי התפילה. כך עליכם להתפלל וזה מה שעליכם לומר בשעה שאתם מתפללים.

אבל ישוע לא מסיים בזה את דבריו, אלא ממשיך ללמד אותם בפס' 7-5. "הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: 'אִם אֶחָד מִכֶּם יֵלֵךְ אֶל יְדִידוֹ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וְיֹאמַר לוֹ, "יְדִידִי, הַלְוֵה לִי שָׁלוֹשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם, כִּי חֲבֵרִי הִגִּיעַ אֵלַי מִן הַדֶּרֶךְ וְאֵין לִי מַה לְּהַגִּישׁ לוֹ." וְזֶה שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת יָשִׁיב וְיֹאמַר, "אַל תַּטְרִיד אוֹתִי, הַדֶּלֶת כְּבָר נְעוּלָה וִילָדַי אִתִּי בַּמִּטָּה. אֵינֶנִּי יָכוֹל לָקוּם וְלָתֵת לְךָ"' ". חשוב לשים לב לעובדה שהשעה היא חצות, אמצע הלילה, קר בחוץ, וכולם כבר במיטות. זה ממש לא הזמן לצאת מהמיטה כדי להביא למישהו כיכר לחם.

וישוע ממשיך בפס' 8, "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, גַּם אִם לֹא יָקוּם לָתֵת לוֹ עַל הֱיוֹתוֹ יְדִידוֹ, יָקוּם בִּגְלַל הֶעַזָּתוֹ וְיִתֵּן לוֹ כְּכָל צָרְכּוֹ". במילים אחרות, את מה שהאיש לא מוכן לעשות בזכות הידידות שביניהם, הוא מוכן לעשות כדי פשוט לחזור לישון. כי השכן הזה לא יניח לו עד שיקבל את כיכר הלחם שלו. ישוע מתאר כאן איש שלא נענה לשכנו ולידידו. בהתחלה הוא לא נותן לו את מבוקשו, אך בסוף הוא כן נענה לידידו כי הוא מתמיד בבקשתו עד שאין לאיש ברירה. האדון מלמד כאן על החשיבות העצומה של ההתמדה, אך יותר מזה, הוא מעמיד את התנהגותו של האיש המסויג הזה בניגוד מוחלט לאופיו של אלוהים, וכך הוא מחדד את מוסר ההשכל של המשל.

אם ידיד מסויג יעשה משהו למעננו רק מפני שהתמדנו לבקש זאת ממנו, דמיינו מה יעשה אלוהינו האוהב, שאיננו מסויג כלל, אם נתעקש ונתמיד בבקשותינו לפניו. זה הניגוד הגדול שהמשל בא ללמד אותנו. ישוע ממשיך משם לספר משל על בן המבקש מאביו לתת לו דג, בפס' 11. האם האב ייתן לבנו נחש? ואם הבן יבקש ביצה, האם ייתן לו האב עקרב? במילים אחרות, אבות בעולם הזה לא ייתנו לילדיהם משהו מזיק, אלא יקשיבו לבקשתם וייענו להם. ישוע אף מחדד את המסר שלו ואומר בפס' 13, "הֵן אַתֶּם הָרָעִים יוֹדְעִים לָתֵת מַתָּנוֹת טוֹבוֹת לִבְנֵיכֶם, כָּל שֶׁכֵּן הָאָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם (אשר איננו רע כלל) יִתֵּן אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ!".

אמנם אלוהים שונה לחלוטין מהאבות בעולם הזה, אבל אלוהים מגיב להתמדה. אם חבר שהוא אנוכי, מסויג, חסר חמלה, לא אכפתי ולא עוזר, עדיין ייתן לכם את מבוקשכם, רק בגלל שהתמדתם, מה אתם חושבים שיעשה האלוהים, שהוא אוהב, רב חסד, מלא רחמים וחמלה, טוב לב ונדיב? תפילה מתמדת מניעה את ידו של אלוהים. ישוע קודם כל לימד את תלמידיו מה להגיד בתפילתם, ואז הוא הוסיף ואמר להם לחזור על התפילה, להמשיך ולהתמיד בתפילה, כי האלוהים הטוב ישמע וגם יֵיענה.

בלוקס י"ח, ישוע מספר משל הבא להדגיש את אותו העיקרון של תפילה מתמדת. שוב הוא מלמד את תלמידיו על תפילה ונותן להם משל שמראה להם להמשיך להתפלל בכל מצב ולא להרים ידיים. אם אינכם מקבלים תשובה מיידית, אם הדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שקיוויתם, אם עניינים לא מקבלים פתרון במהירות שרציתם, אל תרימו ידיים אלא התמידו בתפילתכם. עליכם להתפלל בכל זמן, בהתמדה, ללא הפסקה. וזה המשל שישוע סיפר להם בלוקס י"ח 8-1. "הוּא סִפֵּר לָהֶם מָשָׁל, לְהַרְאוֹת כִּי עֲלֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד וְלֹא לִרְפּוֹת. 'שׁוֹפֵט הָיָה בְּעִיר אַחַת; אֶת אֱלֹהִים לֹא יָרֵא וּבְאָדָם לֹא הִתְחַשֵּׁב. וּבְאוֹתָהּ עִיר הָיְתָה אַלְמָנָה שֶׁנָּהֲגָה לָבוֹא אֵלָיו וְלוֹמַר, 'עֲשֵׂה נָא מִשְׁפָּט בֵּינִי לְאִישׁ רִיבִי'. זְמַן מָה סֵרַב, אֲבָל אָחֲרֵי כֵן אָמַר בְּלִבּוֹ, 'אַף שֶׁאֵינֶנִּי יָרֵא אֶת אֱלֹהִים וּבְאָדָם אֵינֶנִּי מִתְחַשֵּׁב, הֲרֵי מִפְּנֵי שֶׁהָאַלְמָנָה הַזֹּאת מְצִיקָה לִי אֶעֱשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָהּ, שֶׁאִם לֹא כֵן תָּבוֹא תָּמִיד וּתְיַגֵּעַ אוֹתִי'." במילים אחרות, האישה הזאת מנדנדת לי ומשגעת אותי. לכן את מה שלא אעשה עבורה מתוך יראת אלוהים או מאהבת אדם, אעשה עבורה כדי שיהיה לי שקט ושהיא תעזוב אותי במנוחה.

"הוֹסִיף הָאָדוֹן וְאָמַר: 'שִׁמְעוּ מַה שֶּׁאוֹמֵר הַשּׁוֹפֵט הָרָשָׁע. וְהָאֱלֹהִים, הַאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּט בְּחִירָיו הַקּוֹרְאִים אֵלָיו יוֹמָם וָלַיְלָה? הַאִם יִתְמַהְמֵהַּ בְּעִנְיָנָם? אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּטָם מַהֵר'". עליכם להבין שאלוהים שונה מאד משופט חסר צדק ומידיד חסר חמלה, אבל אם חבר חסר חמלה ושופט חסר צדק יעשו את מה שמבקשים מהם בגלל התמדה ונחישות, עד כמה וכמה אלוהים, המלא רחמים וחמלה, אהבה וחסד, טוב לב ונדיבות, יעשה עוד יותר עבור המבקשים ממנו, בגלל התמדה ונחישות. זאת הנקודה המרכזית של ישוע בשני משלים אלה.

ישוע אומר לתלמידיו על מה להתפלל ואיך להתפלל. עליהם להתפלל בנחישות, בהתמדה, בקביעות, ללא הפסקה, בכל זמן, בכל מצב, לא לוותר ולא להרים ידיים, להמשיך לדפוק ולבקש, לדרוש ולשאול. והאלוהים הטוב, הרחמן, הנאמן, האוהב, רב החסד והרחמים, הוא ישמע והוא יענה.

יש הטוענים שמשלים אלה עומדים בסתירה לדברים אחרים שישוע לימד. למשל, בבשורת מתי ו' ישוע מלמד דברים שבקריאה ראשונה אולי נשמעים כסותרים למה שהוא מלמד כאן, אבל צריך להעמיק ולהבין באמת את מה שהוא אומר. במתי ו' 8-7 ישוע אומר כך, "כַּאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים הִמָּנְעוּ מִלְּגַבֵּב מִלִּים כַּגּוֹיִים, הַחוֹשְׁבִים שֶׁבְּרֹב דִּבּוּרָם יִשָּׁמְעוּ. אַל תִּהְיוּ דּוֹמִים לָהֶם, כִּי יוֹדֵעַ אֲבִיכֶם אֶת צָרְכֵיכֶם בְּטֶרֶם תְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ". שימו לב שישוע אומר לא לגבב מילים, וזה לא אותו הדבר כמו התמדה בתפילה. גיבוב מילים זה שימוש במילים באופן טכני, כמו נוסחה של תפילה, או סדר של תפילה, רשימת תפילה, כמו מנטרה, תפילה טקסית, או פולחן כלשהו. זה גיבוב מילים שהגויים מתפללים כך. כי האלים שהם פונים אליהם חסרי לב, חסרי אהבה ואכפתיות, הם לא רואים לליבם, לא שומעים את כאבם, את מאווייהם, את צרותיהם. הגויים מתפללים באופן דתי ומכני ובתפילתם הם מגבבים מילים על גבי מילים. ישוע אומר לנו בפשטות, לא להתפלל בצורה כזו. הוא לא מתנגד לחזרה על תפילות משמעותיות, כנות, היוצאות מן הלב. הוא מתנגד לטקסים ריקים ופולחנים מכניים ותפילות שיוצאות מן השפה אל החוץ ולא נובעות מהלב. ישוע מתנגד לתפילות שהן מילוליות בלבד, היוצאות מתוך הנחה שאלוהים יענה בגלל המילים הרבות והיפות שלנו, ולא מכיוון שתפילותינו כנות, מתחננות ונובעות מהלב.

לכן, כששאול אומר לנו להתמיד בתפילה, בראשונה לתסלוניקים ה' 17, הוא לא סותר את דבריו של ישוע. להיפך, הוא מדגיש את עקרון התפילה שישוע לימד בלוקס פרקים י"א וי"ח, שאומר לנו שעל התפילה להיות נחושה, מתמדת ולא מוותרת. אלוהים אינו שומע אותנו בגלל המילים הרבות שיוצאות מפינו, אלא הוא שומע את זעקת ליבנו. הידיד שבא אל בית שכנו בלילה, לא ביקש ממנו לחם בדרך של נוסחה או טקס. הוא התחנן למשהו שהוא ממש היה צריך. והאלמנה שבאה לפני השופט לא דיברה בצורה של מנטרה או מילים סדורות שהיא חזרה עליהן שוב ושוב. לא, היא זעקה מדם ליבה וביקשה הגנה מפני איש ריבה. היא פנתה אל זה שיש לו את הכוח לעזור לה. וכך, תפילות שנובעות מלב זועק לעזרה ולצדק, וחוזרות וזועקות ומשוועות למענֶה, הן התפילות שנוגעות בליבו של אלוהינו הטוב, המלא ברחמים ובחמלה.

למעשה, אנחנו יכולים להתחיל להבין את משמעות ההתמדה בתפילה כשאנו מתבוננים בחייו של אדוננו ישוע, כי כך הוא התפלל. הוא היה כמובן בקשר מתמיד עם האב ורואים בכתוב שהוא נהג לקום מוקדם בבוקר כדי להתפלל אליו. הוא בילה לילות שלמים בתפילה והקשר שלו עם האב לא נפסק לרגע. באיגרת אל העברים ה' 7 מסופר לנו שישוע, "וּבִימֵי הֱיוֹתוֹ בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם, הִקְרִיב תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה וּבִדְמָעוֹת". יש כאן תובנה חשובה ביותר. כי אנו מבינים שהתפילות של ישוע היו בעלות עוצמה, כוח, שכנוע ולהט יוצאים מן הכלל, המייחדים רק אותו. כשהוא התפלל הוא בכה, הוא כאב, הוא התייסר, הוא זעק. ולמרות שאין לנו בבשורות תיעוד של כל תפילותיו, אנו יכולים להניח שזו הייתה דרכו בתפילה אל אביו. כשכתוב שישוע עלה להר או התרחק מן ההמון כדי להתפלל כל הלילה, אין ספק שזו היתה תפילה עמוקה, חזקה ומיוסרת, כפי שמעטים מאיתנו מכירים, אם בכלל.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לעוצמה המיוסרת בתפילות ישוע, היא התפילה שלו בגן גת שמנים, לפני מותו. שם אנו רואים אותו מתפלל בייסורים כה גדולים, עד שזיעתו נטפה ממנו כטיפות דם על הארץ. הוא כרע על ברכיו והתפלל, ולוקס כ"ב 42 מתעד את תפילתו, "אָבִי, אִם תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת. אַךְ אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ". לוקס מתאר את ישוע בפס' 44, "הִתְפַּלֵּל בְּיֶתֶר חָזְקָה וְזֵעָתוֹ הָיְתָה כְּנִטְפֵי דָּם יוֹרְדִים עַל הָאָרֶץ".

חוויית התפילה העמוקה, העוצמתית והמיוסרת של אדוננו ישוע גרמה לו להזיע ולדמם, וכל זאת תוך כדי תפילה. מעניין לראות שבקטע המקביל במתי כ"ו 46-38 מסופר שישוע חזר על תפילת התחנונים שלו שלוש פעמים ברציפות. בפס' 44 כתוב, "עוֹד פַּעַם עָזַב אוֹתָם וְהָלַךְ לְהִתְפַּלֵּל בַּשְּׁלִישִׁית בְּאָמְרוֹ שׁוּב אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים". תפילה זו ארכה כל הלילה. זו הייתה תפילה ארוכה כל כך, עד שהתלמידים הקרובים לו נרדמו ולא החזיקו מעמד ערים. מחוויית התפילה של ישוע בלילה הנורא ההוא, אנו לומדים תובנות חדשות על חייו ועל חיי התפילה המיוחדים שלו.

למה אני מתכוון כשאני אומר תובנות חדשות על חייו? האדון ישוע עשה מעשים אדירים ונפלאים במהלך חייו עלי אדמות. אבל בשום מקום לא מסופר שזה עלה לו במאמץ כלשהו. לא מאמץ פיזי ולא מאמץ רגשי. בשום אירוע של עשיית אותות ומופתים אין תיעוד של כאב או ייסורים שישוע חווה בשעה שפעל את נפלאותיו. לא כשנתן לעיוורים כוח לראות או לחרשים כוח לשמוע, לאילמים כוח לדבר, לחולים כוח להירפא או לפסחים כוח ללכת. זה לא עלה לו במאמץ כשהקים מתים מן המוות או כשהאכיל חמשת אלפים איש. לא כשהשקיט את הסערה בים ולא כשהלך על הגלים. לא משנה מה הוא עשה, לא מתועד שום ביטוי חיצוני של הוצאת אנרגיה, זיעה, מאמץ או דימום אשר ליוו את עשיית האות, קטן כגדול. נדמה היה שלא נדרש ממנו שום כוח מיוחד, לא מאמץ או השקעת אנרגיה, לא כאב או עייפות, חוץ מאותם זמנים בהם הוא התפלל. וכאשר הוא התפלל, הוא התייסר וליבו כאב עד כדי כך שזה בא לידי ביטוי באופן חיצוני ופיזי. הוא סבל בתפילה עד שדימם. מה שמעיד על עוצמה של תפילה שישוע מדבר עליה במשלים שלו בלוקס י"א ו- י"ח, ושאול מדבר עליה כאן בראשונה לתסלוניקים ה' 17 כשהוא אומר, "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל".

הקהילה הראשונה התאפיינה בסוג כזה של תפילה עוד בתחילתה. המאמינים הראשונים התפללו כל הזמן, בחוזקה ובהתלהבות גדולה, עוד לפני חג השבועות. במעשי השליחים א' 14 כתוב, "כָּל אֵלֶּה הִתְמִידוּ בְּלֵב אֶחָד בִּתְפִלָּה". הם היו בלב אחד, הם התמידו בתפילה, הם היו נחושים, עקביים, חדורי מוטיבציה, ללא פשרות. כאשר השליחים בנו את הקהילה הצעירה, ובחרו שמשים שישרתו את הקבוצות השונות בקהילה, הם אמרו בפרק ו' 2, "לֹא רָצוּי שֶׁאֲנַחְנוּ נַעֲזֹב אֶת דְּבַר אֱלֹהִים וּנְשָׁרֵת בַּשֻּׁלְחָנוֹת", ועל עצמם הם אמרו בפס' 4, "אֲנַחְנוּ נַתְמִיד בַּתְּפִלָּה וּבְשֵׁרוּת דְּבַר אֱלֹהִים". ובמעשי השליחים י"ב רואים שוב את הקהילה מתפללת בחוזקה. בפס' 5 כתוב, "בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמַר כֵּיפָא בְּבֵית הַסֹּהַר הִתְפַּלְּלָה הַקְּהִלָּה בַּעֲדוֹ בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה אֶל הָאֱלֹהִים". הקהילה הראשונה התאפיינה בתפילה עוצמתית, נחושה, ללא הפסקה ובהתלהבות גדולה.

כשאנו קוראים באיגרות, אנו מוצאים ששאול מעודד ומאיץ במאמינים באשר הם להתמיד בתפילה, אם זה באיגרת אל הרומים, אל האפסים, אל הפיליפים, אל הקולוסים או אל התסלוניקים. קטע בולט במיוחד, שמדגיש את חשיבות התפילה, נמצא באפסים ו' 18, שם שאול כותב, "בְּכָל תְּפִלָּה וּתְחִנָּה הִתְפַּלְּלוּ תָּמִיד בְּרוּחַ. שִׁקְדוּ בִּתְפִלַּתְכֶם וְהַתְמִידוּ בִּתְחִנָּה". ובאיגרת שאנו מצויים בה כעת, הראשונה לתסלוניקים ג' 10, כותב שאול, "יוֹמָם וָלַיְלָה מַרְבִּים אָנוּ לְהִתְפַּלֵּל". עבורם התפילה הייתה דרך חיים, תפילה נחושה, מתמדת, ללא הפסקה, ללא פשרות.

אני מאד אוהב את העדות ששאול נותן על אפפרס בקולוסים ד' 12, שם הוא אומר עליו, "בְּכָל עֵת הוּא נֶאֱבָק לְמַעַנְכֶם בִּתְפִלּוֹת". זהו אח שתפילה היא אורח חיים עבורו. ובאותו הפרק בפס' 2 שאול אומר, "הַתְמִידוּ בִּתְפִלָּה וְשִׁקְדוּ בָּהּ בְּהוֹדָיָה". שוב, התמדה בתפילה עם הודיה, שקדנות, במאבק, בכל עת, עבור כל אחד, ללא פשרות.

ס. ט. קולרידג' אמר, "התפילה היא דרגת האנרגיה הגבוהה ביותר שליבו של אדם מסוגל להגיע אליה, וההישג הגדול ביותר של המאמין המשיחי עלי אדמות". אני חושב שהוא צודק. אבל ברצוני להוסיף ולומר, שאם נבין את התפילה כהישג מפואר או כרמת אנרגיה נעלה, אנו עלולים לצמצם אותה למספר רגעים מדהימים ומופלאים בחיינו, וזהו, לא יותר. התפילה היא אמנם כזו, ואני מסכים עם האמירה הזו, אבל היא גם תקשורת מתמדת ובלתי פוסקת, שאמורה להוות את מרקם חיינו הרוחני והיומיומי. היא מורכבת מעוצמה, מהתלהבות, עם כל הלב, כי זו המהות שלה. כזכור, אלוהים אומר לנו בירמיה כ"ט 13, "וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם, כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם". וביעקב ה' 16 כתוב, "גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלַּת צַדִּיק בִּפְעֻלָּתָהּ".

אם כך, יש לנו רגעים גדולים בהם, אנו חווים תפילה חזקה, עוצמתית, מלאת אנרגיה, הבוערת בליבנו ויוצאת בזעקה גדולה. אבל יש לנו גם אורח חיים קבוע של תפילה, שמאפיין אותנו כמאמינים. לפעמים התפילה אינטנסיבית ביותר ולפעמים שקטה ורגועה, אבל נקראנו מאת אלוהים לנהל חיי תפילה מתמידים ובלתי פוסקים. המילה ביוונית לתפילה כאן היא המילה פרוסֶכומאי - proseuchomai. זו מילה כללית, שמשמעותה יכולה להיות הלל, הודיה, ווידוי, תחינה, הפגעה או הכנעה. ומשמעות המילה התמדה ביוונית היא פשוט חזרה על עצמה, שוב ושוב. כפי שאמרנו קודם, התפילה חוזרת על עצמה כאורח חיים, כדרך התנהגות, כל הזמן. זו גישה לחיים, גישה של תפילה.

ייתכן שאתם נוהגים כמוני. כמעט כל לילה אני נרדם תוך כדי תפילה וכאשר אני מתעורר בבוקר, התפילה כבר נמצאת בפי. זהו אורח החיים הרגיל שלי והתפילה ארוגה בתוכו כמקשה אחת. אני בתקשורת תמידית עם האדון. לפעמים יותר לעומק ולפעמים פחות, אך תמיד אני מודע לנוכחותו בחיי, בכל צעד שאני עושה ובכל מצב. בכתבי הקודש קיימות דוגמאות לרוב של אנשים שהתפללו תמיד - מי בבוקר ומי בערב. אלו שהתפללו שלוש פעמים ביום או בחצות הלילה. יש שהתפללו לפני זריחת השמש, אחרים התפללו מספר ימים ברציפות, אפילו שבועות. חלקם התפללו ארוכות וחלקם בקצרה. יש שהתפללו על הברכיים ויש בעמידה. חלק נפלו כשפניהם על הרצפה ואחרים בעודם שוכבים על המיטה. חלק הרימו ידיים למעלה ואחרים פשטו ידיים לצדדים. יש שהרימו ראשם מעלה ואחרים הפנו אותו כלפי מטה, ועוד ועוד. בכל יום, בכל מקום, בכל מצב, אנשי אלוהים התמידו בתפילה.

נפנה אל הפסוק שלנו שוב ונראה שהוא מופיע ביחד עם הפסוק שלפניו. בראשונה לתסלוניקים ה' 17 כתוב, "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל", ואילו בפס' 16, "שִׂמְחוּ תָּמִיד". האמת היא שזהו צמד חמד בחיי האמונה שלנו כי קיים בו איזון יפה ביותר. המאמין חי תמיד בתחושת תלות באלוהים בכל דבר, כי כל מה שיש לו אינו מספק כמובן. כל עוד אנו מרגישים חסרים ונזקקים, אנו תמיד נפנה לאלוהים בתפילה ובתחנונים. ובו זמנית, ביחד עם תחושת התלות, אנו גם מודעים לכך שאלוהים שופך עלינו את ברכותיו בשפע בלתי נגמר, ולכן אנו שמחים תמיד. וכך אנו מתפללים תמיד ושמחים תמיד. השמחה המתמדת באה כתוצאה מכך שאלוהים מברך תמיד ועונה תמיד על תפילותינו המתמידות.

אם אני, כמשיחי, חי בהכרה מתמדת בתלות שלי באלוהים, בחוסר היכולת המתמדת שלי לספק לעצמי דבר, בחזרה בתשובה מתמדת על חטאיי ובאהבה מתמדת שלי לזולת – כל אלה יבואו לידי ביטוי בתפילה מתמדת לאלוהים, באופן מילולי או בלב. וכתוצאה מכך, אלוהים ישמע ויענה וייתן וישפוך עלי את שפע ברכותיו. ובתגובה, אני אשמח בו תמיד. לכן, עלינו לא רק לשמוח תמיד, אלא גם לבחור ללכת בנתיב שמוביל לשמחה תמידית זו. זהו נתיב התפילה המתמדת, שממנו נובעת הברכה המתמדת שתוצאתה היא תגובת השמחה המתמדת.

כעת ברצוני להראות לכם כיצד פסוק 17 מתקשר לשאר הפסוקים בפרק. לקראת סוף האיגרת של שאול לקהילה בתסלוניקי, הוא רוצה לעזור להם להוביל את הקהילה במסלול הנכון לקראת העתיד. אמנם זו קהילה טובה, גדולה, מכובדת ורוחנית, אך שאול רוצה להזכיר להם כיצד עליהם לגדול כקהילה בריאה ובוגרת. בשלב זה, הקהילה היתה צעירה, עדיין בחיתוליה, ולשאול השליח הייתה תוכנית צמיחה עבורם. אנו רואים בראשונה לתסלוניקים ה' 22-12 שהוא מסביר מה נדרש מהם, אם הם רוצים לגדול כקהילה בריאה ובוגרת. בפס' 13-2 נדרשת מערכת יחסים בריאה בין הצאן לבין רועי הצאן. בפס' 15-14 נדרשת מערכת יחסים בריאה בין הצאן לבין עצמן. בפס' 22-16 נדרשת מערכת יחסים בריאה בין הצאן לבין הרועה הגדול והטוב, וכאן נכנס פסוק 17. זה ההקשר של הפסוק שלנו בתוך הפרק כולו.

אם כן, הקהילה בנויה ממערכות יחסים אלה – בין המנהיגות לאנשים, בין האנשים למנהיגות, בין האנשים לבין עצמם, בין האנשים לבין אלוהים. שום קהילה לא תגדל ותצמח מעבר לרמת החיים הרוחנית של האנשים שמרכיבים אותה. מכאן, שמערכת היחסים שלכם עם הרועה הגדול חשובה ביותר. הדבר הראשון שעליכם לעשות, זה לשמוח תמיד, והדבר השני שעליכם לעשות, זה להתמיד בתפילה. כך תשמרו על מערכת יחסים בריאה איתו תמיד, וזה חיוני מאוד עבור הגדילה של הקהילה אלי בגרות. אם ברצוננו להיות קהילה בריאה, עלינו להתמיד בתפילה ולשאוב תמיד ממקור המים החיים של אלוהים. עלינו לדפוק על הדלת ולהמשיך לבקש את כיכרות הלחם. עלינו לכרוע ברך בתחינה לפני שופט הצדק הגדול, שיכריע בצדק וביושר את ענייננו. עלינו להתקרב בביטחון לאלוהינו, להפגיע עבור אחינו ולהתמיד בתפילות עבור עצמנו. כי רק כך נראה ונחווה את כוחו הגדול של אלוהינו ואת שפע ברכותיו.

כעת, כשאנו כבר מבינים את הפסוק הזה ואת משמעותו, ברצוני להעמיק בו קצת יותר ולבחון את המניעים שלנו לתפילה, כי יש רשימה של דברים המעוררים בנו את המוטיבציה להתפלל. אני מכיר את עצמי, ואולי זה נכון גם אצלכם, שלא משנה כמה אני מתפלל, אני תמיד מרגיש שזה לא מספיק. האם גם אתם מרגישים כך? האם גם לכם יש מעין תחושת אשמה מתמדת, שאומרת שחיי התפילה שלכם אינם מספקים?

לפעמים תחושה זו מבוססת על העובדה שבאמת אינני מתפלל מספיק, אבל לפעמים היא נובעת מהכמות העצומה של הצרכים ובקשות התפילה שאני מקבל, ושפשוט אינני מסוגל לעמוד בעומס. אם העומס הוא זה שתורם לתחושת האשמה, עלי לשאול את עצמי מהי המוטיבציה שלי בתפילה ומדוע אני מרגיש כך? מה באמת מניע אותי כשאני בא להתפלל? אני רוצה לעזור לכם להבין את המניעים שיש לנו בבואנו להתפלל, ואני מצאתי עשרה מניעים לתפילה. את המניעים האלה ערכתי בצורת רשימה קצרה ואני מאמין שהיא יכולה לעזור לכם לנהל אורח חיים של תפילה מתמדת.

המניע הראשון לתפילה הוא הרצון לפאר את האדון. ישוע אמר שאת התפילה שלנו עלינו לפתוח במילים, "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ, תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ, יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ" (מתי ו' 10-9). כשמתפללים כך, למעשה מבקשים שאלוהים יתפאר, שמטרותיו תתגשמנה, ששמו ירומם, שרצונו ייעשה. המתפללים מבקשים זאת עבורו, לא עבורם. כשדניאל החל להתפלל את תפילת המופת הגדולה שלו בדניאל ט', הרצון שלו היה לראות את אלוהים מפואר ומכובד, ורצון זה הניע אותו להתפלל. הוא ביקש מאלוהים שיסלח לעמו, שיסלח לחטאיהם ושיגשים את הבטחותיו. כי הרי אלוהים אמר שהוא יוציא אותם לגלות למספר שנים מוגבל ואז ישחרר אותם וישיב אותם אל אדמתם.

דניאל קרא בספר ירמיה ומצא את ההבטחה הזו כתובה שם, לכן הוא ביקש מאלוהים לעשות את מה שהוא אמר שהוא יעשה. הוא התפלל שרצונו של אלוהים ייעשה, שמלכותו תבוא, שהוא ימלא את הבטחותיו, שיסלח לעמו. כך הוא התפלל כפי שכתוב בדניאל ט' 19, "אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה, אַל תְּאַחַר. לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ". משמעות המילים האלה היא - אם אתה תעשה זאת אלוהים, אני אפאר אותך, אני ארומם את שמך, וזה יפאר את שמך בכל הארץ. לכן עשה זאת אלוהים למען שמך. זהו המניע הראשון במעלה. כשאנו באים להתפלל עבור כבוד האדון, כדי ששמו של ישוע יתפאר וירומם וכדי שאלוהים יקבל את הכבוד הראוי לו, אנו עושים זאת כי זה המשא שעל ליבנו, כי אכפת לנו משמו הטוב והגדול של אלוהינו. כך גם התפלל דוד שאמר, "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי". הוא קרא לאדון שירומם את שמו וגם עלינו להתפלל כך, כי זה המניע הראשוני שלנו בתפילה, לראות את שמו של האדון מורם מעל כל שם ואת כבודו ממלא את כל הארץ. אם זוהי משאלת הלב שלכם, אתם תמצאו את עצמכם מתפללים עבור זה כל הזמן ובכל הזדמנות. אתם תאמרו בפיכם ובלבבכם, "קדש את שמך. מרומם ומפואר אתה. עשה את רצונך. הבא את מלכותך. בנה את קהילתך. מלא את הבטחותיך. הגשם את תוכניותיך".

המניע השני בתפילה, הוא הרצון להתחבר לאלוהים ולהימצא בנוכחותו. בתהילים מ"ב 3-1 אנו מוצאים ביטוי יפה מאד לזה, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי. מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים. הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה, בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם, אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ". זו תפילה של ערגה, תשוקה וגעגועים לאלוהים. יש כאן זעקה אליו ולקרבתו, כשהלב מרגיש רחוק, מנוכר, מנותק ומבודד. מתוך הלב עולה התפילה, "אדון אני משתוקק לקרבתך, להיות איתך, לחוש בנוכחותך".

בתהילים ס"ג 3-2 מופיעות המילים הנהדרות, "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ". במילים אחרות, אני רק רוצה לראות אותך, אני רק רוצה להיות איתך, אני רק רוצה לחוות את נפלאותיך. והפסוקים הראשונים בתהילים פ"ד 5-2, "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהוָה צְבָאוֹת. נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה... אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ". והמילים הגדולות מכולן הן במזמור כ"ז 4-1, "יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָא, יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד... אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה, אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". הדבר היחיד שאני חפץ בו זה להיות איתך, בביתך, ובכל מקום שאתה נמצא בו. התשוקה הזו להיות עם אלוהים, להיות בנוכחותו, לשמוע אותו, היא מניע חזק ביותר שמעורר בנו תפילה מתמדת.

מניע חזק נוסף, המניע השלישי לתפילה מתמדת נחושה ועקשנית, זה הרצון החזק שלנו לקבל מענה לצרכינו, ולא רק עבורנו אלא גם עבור אחרים. "אֶת לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֵּן לָנוּ הַיּוֹם", כך לימד אותנו ישוע להתפלל במתי ו' 11. נכון וראוי להתפלל עבור הצרכים שלנו ועבור הדברים הבסיסיים להם אנו זקוקים. והרצון הזה מניע אותנו לתפילה. אבל גם אם יש לנו לחם על השולחן, עדיין ישנם רבים מאחינו ואחיותינו בעולם שחסרים את הארוחה היומית שלהם. בקהילתנו יש זוג שמשרת את האדון באפריקה, אבל הם חזרו לאחרונה משם, כי הוא לא הצליח להאכיל את בני משפחתו וגם לא למצוא שם תרופה למחלת הסכרת שלו. רבים בעולם זקוקים לקבל את המזון היומי שלהם ותרופות, זה המניע הראשי לתפילותיהם. ואנחנו, עלינו להיזהר שלא ניקח את האספקה היומית של אלוהים עבור כל צרכינו כדבר מובן מאליו. עלינו להתמיד בתפילה כדי שאספקה זו לא תילקח מאיתנו לפתע פתאום.

הדבר הרביעי שמניע אותנו להתפלל הוא הצורך בחוכמה. יעקב כתב באיגרתו כך, "אִישׁ מִכֶּם אִם יֶחְסַר חָכְמָה, יְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים הַנּוֹתֵן לַכֹּל בִּנְדִיבוּת" (יעקב א' 5). אם אתם חיים באשליה שאינכם זקוקים לחוכמת אלוהים, אתם טועים טעות חמורה. כשישוע לימד אותנו להתפלל, הוא אמר לנו לבקש כך במתי ו' 13, "וְאַל תְּבִיאֶנוּ לִידֵי נִסָּיוֹן, כִּי אִם הַצִּילֵנוּ מִן הָרָע". ואני מאמין שזוהי תפילה עבור הבחנה רוחנית. זוהי תפילה עבור חוכמה רוחנית, חוכמת אלוהים.

הנה דוגמה לתפילה כזו, "אדון בבקשה, ברוח קודשך, עזור לי להבחין בפיתויים שלפניי. תן לי את החוכמה לדעת מתי אני מובל בכיוון הלא נכון והולך בדרך הרעה". את התפילה הזו עלינו להתפלל בנחישות, כל היום, וכל יום מימי חיינו. "אנא אדון, עזור לי להימנע מפיתויים ומנע ממני לבחור בדרך הרעה. תן לי להבחין בין טוב ורע. תן לי רגישות רוחנית להבין מה בא ממך ומהי תרמית המבוססת על שקרי השטן. עזור לי לא ליפול במלכודות של העולם ולא להיכנע לחולשות הבשר". מה מניע אותנו להתפלל? הרצון לראות את אלוהים מרומם ומפואר; ההשתוקקות להתחברות עם אלוהים; הרצון לקבל מענה על הצרכים שלנו והרצון בחוכמה בשעה שאנחנו מהלכים בתוך שדה המוקשים בעולם שסביבנו.

המניע החמישי שמעורר אותנו לתפילה עולה כשאנו זקוקים להצלה מצרה. מזמורי תהילים מלאים בתפילות כאלה. הרשו לי לרכז את המסר של כולן במילים של תהילים כ' 1, "יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה, יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב". אין שום ספק שהאדון אכן יענה לך. כשאנחנו נקלעים לצרה גדולה, זה מייד מעורר בנו את הרצון והצורך להתפלל, נכון?! לפעמים הצרות האלה באות עלינו מכיוון שלא התפללנו קודם עבור חוכמה, ואז נפלנו בפח, וכעת אנו מבקשים הצלה והיחלצות מן הבור, שרק אלוהים יכול לחלץ אותנו מתוכו. לכן אנחנו זועקים לאלוהים שיחלצנו ביום צרה.

זה מזכיר לי את תפילתו של יונה שהתעוררה במקום מאד שונה וייחודי. הוא מצא את עצמו בבטנו של דג גדול ושם הוא התפלל, כמסופר ביונה ב' 2, "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה". תמצית תפילתו של יונה היא זו, "תוציא אותי מכאן!!!" ואלוהים ענה לו והוציא אותו משם. בפס' 3 יונה אומר, "קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל", ובפס' 6, "וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, יְהוָה אֱלֹהָי". אנחנו ממהרים לבוא לאלוהים ברגעי צרה ופחד, לחץ ומתח, כאב וייסורים, כי אנו זקוקים שיחלץ אותנו, ומהר. זה כמובן גורם לנו להתפלל הרבה וחזק, ולהתמיד בתפילה.

המניע השישי לתפילה קשור לחמישי והוא, הרצון שלנו להשתחרר מדאגות ומפחדים. בפיליפים ד' 7-6 כתוב, "אַל תִּדְאֲגוּ לְשׁוּם דָּבָר, כִּי אִם בְּכָל דָּבָר הַצִּיגוּ מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לֵאלֹהִים בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וּבְהוֹדָיָה. וּשְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל יִנְצֹר אֶת לְבַבְכֶם וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". עלינו לזכור את הפסוק הזה לעיתים כה קרובות. כשאתם פוחדים, דואגים, חרדים, לחוצים, מתוחים, מדוכאים – מה עליכם לעשות? פשוט מאד, תפסיקו לדאוג ותתחילו להתפלל. התפללו והתחננו בלב מלא תודה, ואז שלום האלוהים הבלתי נתפס, ישמור את ליבכם ואת מחשבותיכם.

מה זה אומר? הכוונה היא ששלום האלוהים ישמור על ליבכם מדאגות, מדיכאון, ממתח, מפחדים ומחרדה. אם אתם רוצים פתרון אנושי, לכו אל בני אדם, אבל אם אתם רוצים פתרון על אנושי ועל טבעי, לכו לאלוהים. בכל המצבים הקשים האלה, ההוראה היא ברורה ופשוטה: לכו לאדון בתפילה ואל תרפו ממנו עד שתקבלו את השלום שלו בליבכם. התפללו בנחישות, בעקשנות, ללא הפסקה, והתמידו בכך עד שהוא יענה לכם. ועשו זאת בלב מלא תודה. מדוע אנשים הולכים לחפש את הפתרון במקומות אחרים? הרי אלוהים הבטיח להם את שלומו הנשגב מכל שכל, עבור כל אחד מן המצבים האלה, באמצעות תפילה. בתהילים ד' 2 כתוב, "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי, בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי, חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי". במילים אחרות, "בעבר הוצאת אותי ממקום צר אל מקום רחב, ועכשיו, בבקשה אלוהים, תעשה זאת שוב".

מניע נוסף לתפילה, וזה המניע השביעי, הוא הרצון להודות לאלוהים על כל הברכות שלו מן העבר. אם יש לכם לב מלא תודה, כי אתם אנשי הודיה, ואתם זוכרים את כל מה שאלוהים בטובו הרב עשה עבורכם בעבר, זה יגרום לכם להתפלל, גם אם זו תהיה תפילת הודיה אחת ארוכה. במזמור מ"ד 5-2 המשורר קורא, "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם. אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ, וַתִּטָּעֵם, תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם. כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי רְצִיתָם. אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים". מילים אלה בפי המשורר הן מילות הודיה והלל, לא עבור מה שאלוהים עשה עבורו, אלא עבור מה שאלוהים עשה עבור אנשים אחרים בעבר. עלינו ללמוד להודות לאלוהים על כל הטוב שהוא עשה לכל אורך ההיסטוריה, ובכל מעשי הגאולה שהוא עשה לעמים אחרים, במקומות שונים, לא רק עבורנו. השליח שאול כותב לפיליפים בפרק א' 5-3, ואומר להם, "מוֹדֶה אֲנִי לֵאלֹהִים מִדֵּי זָכְרִי אֶתְכֶם וְתָּמִיד, בְּכָל תְּפִלּוֹתַי בְּעַד כֻּלְּכֶם, מִתְפַּלֵּל אֲנִי מִתּוֹךְ שִׂמְחָה עַל הִשְׁתַּתְּפוּתְכֶם בַּבְּשׂוֹרָה לְמִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעַד עַתָּה". במילים אחרות, "אני לא יכול להפסיק להודות לאלוהים בכל פעם שאני חושב עליכם, על כל פועלו בחייכם, על כל מה שהוא עשה בכם וכל מה שהוא עושה כיום". אם אתם באמת מלאי תודה לאלוהים על כל מה שהוא עשה ועושה היום, הודיה זו תניע אתכם להתפלל תמיד תפילות הודיה.

המניע השמיני מאד חשוב, כי הוא נובע מהרצון שלנו להשתחרר מאשמת החטא. תהילים ל"ב מדבר על כך בפס' 3, "כִּי־הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי, בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם". דוד מתאר כאן מצב פסיכוסומטי, בו עצמות גופו מגיבות בעייפות וחולי כתוצאה מהאנחות והייסורים של נפשו בגלל האשמה. "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ". לשד הגוף זה נוזלי הגוף הקשורים למחזור הדם, למערכת הריר והרוק ולמערכת העצבים. כשהוא מתאר את היובש בגופו כמו יובש הקיץ, הוא מדבר על בעיות פיזיולוגיות. כל הגוף שלו הגיב בחולי כתוצאה מהחטא ומהאשמה. הגוף כולו הפסיק לתפקד כראוי.

בפס' 5 דוד ממשיך ואומר, "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי, אָמַרְתִּי, אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוָה, וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי". אך בתחילת המזמור בפס' 2-1 הוא אומר, "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה". כשמשתחררים מאשמת החטא, אז אין יותר רמייה, אין יותר כיסוי והסתרה של החטא. הכל פתוח וגלוי, הכל נאמר בווידוי, ועתה יש מחילה, עתה באה הברכה. ואכן, כך זה קורה כשהרצון שלנו להשתחרר מאשמת החטא מוביל אותנו לתפילה מתמדת של וידוי על חטאים, כל הזמן, בכל יום.

המניע התשיעי שלנו לתפילה הוא הרצון לראות את ישועת האובדים ולהתפלל עבור ישועתם. אם אנחנו באמת רוצים שהאנשים סביבנו ייוושעו, בני משפחה, חברים, אנשים קרובים ורחוקים, הרצון הזה יניע אותנו להתמיד בתפילה. וכך כתוב ברומים י' 1, "אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים - שֶׁיִּוָּשְׁעוּ". בראשונה לטימותיאוס ב' 4 שאול כותב שאלוהים, "חָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת". ובפס' 8 הוא מוסיף, "רְצוֹנִי שֶׁהָאֲנָשִׁים יִתְפַּלְּלוּ בְּכָל מָקוֹם בִּנְשִׂיאַת יָדַיִם טְהוֹרוֹת". עבור מה הם מתפללים בהרמת ידיים טהורות? עבור הישועה של כל האנשים האובדים, שאלוהים כבר סיפק להם ישועה דרך בנו ישוע. הרצון שלנו לישועת האובדים מניע אותנו להתפלל עבורם כל הזמן, ואם אתם לא מתפללים עבור ישועתם בכל עת, אולי עליכם לבדוק את מצב החמלה שלכם עבור האובדים.

המניע העשירי והאחרון שמעורר בנו תפילה מתמדת ללא הפסקה, נובע מהרצון לראות את אחינו המאמינים גדלים ברוח ומתחזקים באמונה. באפסים א' 16-15 לדוגמה, שאול כותב, "לְאַחַר שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַל אֱמוּנַתְכֶם בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְעַל אַהֲבַתְכֶם לְכָל הַקְּדוֹשִׁים, אֵינֶנִּי חָדֵל לְהוֹדוֹת עֲלֵיכֶם וּלְהַזְכִּיר אֶתְכֶם בִּתְפִלּוֹתַי". עבור מה התפלל שאול עבור המאמינים באפסוס? הוא מפרט זאת בפס' 19-17, "כְּדֵי שֶׁאֱלֹהֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲבִי הַכָּבוֹד, יִתֵּן לָכֶם רוּחַ שֶׁל חָכְמָה וְהִתְגַּלּוּת, שֶׁתֵּיטִיבוּ לָדַעַת אוֹתוֹ, וְיָאִיר עֵינֵי לְבַבְכֶם לָדַעַת מַהִי הַתִּקְוָה הַצְּפוּנָה בִּקְרִיאָתוֹ, מָה עֹשֶׁר כְּבוֹד נַחֲלָתוֹ בְּקֶרֶב הַקְּדוֹשִׁים, וּמַה נַּעֲלָה גְּדֻלַּת גְּבוּרָתוֹ הַשּׁוֹפַעַת עָלֵינוּ, הַמַּאֲמִינִים, כְּמִדַּת פֹּעַל כֹּחוֹ הֶעָצוּם".

שאול מתפלל עבורם ומפרט עבור מה - חוכמה, דעת, התגלות, תקווה. הוא מבקש שגבורת אלוהים תיראה בחייהם ושהם יגדלו ברוח. באפסים ג' 14 הוא כותב, "מִשּׁוּם כָּךְ כּוֹרֵעַ אֲנִי עַל בִּרְכַּי לִפְנֵי הָאָב", ושוב בפס' 16 הוא מפרט, "שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ, כְּפִי עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ, לְהִתְחַזֵּק עַל יְדֵי רוּחוֹ בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶם". ובפס' 17, "כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכֹּן הַמָּשִׁיחַ בִּלְבַבְכֶם עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה וְתִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה". כך למעשה תכירו את אהבת האלוהים הזו, שהיא נשגבה מדעת. ולבסוף בפס' 20-19, "לְמַעַן תִּמָּלְאוּ בְּכָל מְלוֹא הָאֱלֹהִים. וְלוֹ אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְשִׁים אוֹ מִמַּה שֶּׁעוֹלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ, כְּפִי כֹּחוֹ הַפּוֹעֵל בָּנוּ, לוֹ הַכָּבוֹד בַּקְּהִלָּה". אני מתפלל עבור הגדילה הרוחנית שלכם, הוא אומר להם, שלכם וגם של הקהילה כולה.

יש לנו הרבה על מה להתפלל, הלא כן? אז מה מניע אתכם להתפלל? ראינו שזה הרצון שלכם שאלוהים יתפאר, הרצון שלכם להתחבר איתו, לקבל מענה לצרכים שלכם מהאחד והיחיד שיכול לספק אותם לחלוטין. הרצון שלכם לקבל חוכמה והבחנה ולהיחלץ מבעיות וצרות בחיים. הרצון שלכם להשתחרר מפחדים, מלחץ, מדאגות, והרצון שלכם להודות לאלוהים על כל הברכות והטוב שעשה בעבר ועושה בהווה. הרצון שלכם להשתחרר מאשמת החטא והרצון שלכם לראות יותר ויותר אנשים נושעים. ולבסוף, הרצון שלכם לראות את המאמינים גדלים באמונה ואת הקהילה מתחזקת ברוח. יש כאן די והותר מניעים וסיבות מדוע עלינו להתפלל באופן תמידי, כל הזמן, הלא כן? אז אני מציע שתעשו ספירת מלאי רוחנית אישית משלכם, ותבחנו את עצמכם. האם באמת אתם מתמידים בתפילה, כי אם לא, זה סימן שמשהו איננו כשורה בתחום הרצון שלכם. ואם משהו באמת לא תקין במניעים שלכם, אז עליכם לשאול מה אפשר לעשות בנדון?

מניסיון החיים האישי שלי אני יכול לומר לכם, שמה שמניע אותי לתפילה בדרך כלל זה דבר אלוהים. הזמן שאני מבלה בכתובים, לומד אותם וחוקר אותם, הוא זה שמעורר אותי לחיי תפילה ומניע אותי להתפלל. כמובן שישנם מקרים אחרים בהם רוח הקודש מניעה אותי להתפלל עבור נושאים שונים, אבל אם ברצוני באמת לראות את אלוהים מפואר, הרצון הזה הולך וגדל ככל שאני נמצא בדברו. ככל שאני מבין את דברו יותר ורואה את תוכניתו הנהדרת, אני מרגיש כמו דניאל אשר ראה את תוכניתו של אלוהים וכיצד הוא יביא כבוד לשמו, והתשוקה מתעוררת גם בליבי לראות את זה קורה ולהתפלל ששם אלוהים אכן יפואר וירומם. אותו הדבר קורה גם בסוף ספר ההתגלות, לאחר שיוחנן מספר את כל הגדולות והנפלאות שיתרחשו עם בואו של המשיח ישוע. בהתגלות כ"ב 20 הוא כותב, "הַמֵּעִיד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אוֹמֵר: 'אָכֵן, אֲנִי בָּא מַהֵר'. בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ".

כשאני מתבונן בתוכניתו הנהדרת של אלוהים, הנפרסת לכל אורך הכתובים, אני נרגש ונפעם ממלכותו וקדושתו, וזה מניע אותי להתפלל להתגשמות המלאה של רצון אלוהים. כשאני לומד את הכתובים ואלוהים מתגלה אליי באמצעותם, אני לומד עוד על אישיותו, אופיו ומלכותו, ולכן אני רוצה להיות יותר במחיצתו ולהתחבר איתו. כשאני מוצא בכתבי הקודש את כל ההבטחות של אלוהים לילדיו, את כל הטוב שהוא רוצה להרעיף עליהם, וכיצד הוא מבטיח לענות על כל צרכינו ולספק לנו את כל מבוקשינו, זה מניע אותי להתפלל שזה אכן יקרה.

כשאני קורא את דבר אלוהים ומגלה את חוכמתו, את ההבחנה המדויקת שלו, את הבינה ואת הדעת המושלמים שלו, זה גורם לי לרצות את אותה החוכמה גם בשבילי, כדי שאדע איך לנווט בעולם המסובך הזה. כשאני מגלה בכתובים כיצד אלוהים מחלץ את אנשיו מכל צרה, שוב ושוב, ואת ההבטחות שלו שהוא ימשיך לעשות כן גם בעתיד, זה מעורר אותי להתפלל להצלה וחילוץ עבורי, עם כל בעיותיי, ועבור אחרים סביבי. כשאני קורא כיצד רבים ממשרתי אלוהים השתחררו מכבלי הפחד, הדאגות, החרדה והאימה, וכיצד הם שרו והיללו אותו בבתי הכלא, בכבשן הבוער או כשנסקלו באבנים, זה מעורר אותי להתפלל נגד הפחדים והדאגות שלי, כדי שאדע שאת כל אלה אני יכול להניח לרגליו של אדוני, כי הוא ידאג לי, ובכך אני משתחרר מכל דאגה.

ככל שאני לומד יותר את הכתובים ואת כל הברכות שאלוהים מביא ומבטיח, את כל הדברים שהוא עשה, את הגאולה שהוא הביא, את בשורת המשיח הנפלאה שהוא הכריז, את שכינת רוח קודשו באנשים המאמינים בו, ואת העושר האדיר שטמון בדברו, כל אלה מניעים אותי להודות לו שוב ושוב ושוב, עד אין סוף. כשאני קורא בכתובים על המחילה השלמה והמלאה שיש לי במשיח ישוע, על הגאולה השלמה והמושלמת שאלוהים תכנן עבורנו, כיצד היא ניתנה לי באמונה ופועלת בי כיום, וכיצד יש לי דרך להתוודות על חטאיי ולקבל מחילה וטיהור בכל רגע ורגע בחיי, זה גורם לי להתוודות על חטאיי באופן מיידי ומתמיד. וכשאני רואה את דמעותיו של אלוהים בירמיה ח' 23 ואת דמעותיו של ישוע בבשורת לוקס י"ט 41, דמעות הנשפכות על אלה שמסרבים לקבל את ישועתו ומפנים עורף לטובו של אלוהים, זה גורם לי לרצות את ישועת האובדים, כפי שאלוהים רוצה. וכשאני רואה עד כמה ליבו של אלוהים משתוקק שאנשיו וילדיו יגדלו ברוח, שהם יקשיבו לו, יצייתו לו ויהיו קדושים כמו שהוא קדוש, זה מזכיר לי להתפלל עבור הגדילה הרוחנית של אחיי המאמינים.

לכן, אם ברצוני לנהל חיי תפילה עקביים, מתמידים, כל הזמן ובכל מצב, צריך שיהיו בי רצונות ומאוויים שיניעו אותי, שיעוררו בי מוטיבציה לעשות זאת. הרצונות האלה, בחיים שלי לפחות, הם פרי של הלימוד השקדני והמשמעותי שלי בדבר אלוהים. בכתובים אני מגלה את הדברים האלה בכל פעם מחדש, ובאופן רענן וחי, וזה מה שמניע אותי להתפלל ולנהל חיי תפילה עקביים. כמעט בכל פעם שאני לומד את דבר אלוהים, מתעוררת בי תחושת מחויבות חדשה לתפילה, בתחום זה או אחר. שאול אמר לנו, "הַתְמִידוּ לְהִתְפַּלֵּל", ובמילים אלה טמון כל כך הרבה, כי הוא קורא לנו למעשה לנהל אורח חיים שלם ומלא של תפילה. הבה נתפלל.

אנו מודים לך אבינו על ההבטחה שנתת לנו בראשונה ליוחנן ג' 22, "וְכָל אֲשֶׁר נְבַקֵּשׁ נְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹמְרִים אָנוּ אֶת מִצְווֹתָיו וְעוֹשִׂים אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו". אנו יודעים אבא שלתפילות שלנו יש משקל רב, ואנו מבינים שאם נתפלל תוך שמירת מצוותיך ועשיית הטוב בעיניך, אתה תיתן לנו את כל אשר נבקש. וכאשר אתה תענה על תפילותינו, אנחנו נתברך ואתה תקבל את כל הכבוד והתפארת הראוים לך. אנו יודעים כעת שזוהי תוכניתך ואנו מתפללים עבור הגשמתה, למען שמו של ישוע אדוננו. אמן.

זמין באינטרנט בכתובת:

https://www.gty.org/library/sermons-library/52-28

אתה רשאי לשחזר את התוכן הזה של Grace to You למטרות לא מסחריות בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של: Grace to You.