שיעור 5: גאולת המשיח עבורנו

הראשונה לכיפא ב' 25-24

בבואנו אל דבר אלוהים היום, אנו רוצים להתמקד בקטע מתוך האיגרת הראשונה של כיפא, פרק ב'. זהו קטע עשיר במיוחד עבורנו, בו אלוהים קורא לנו כמאמינים, לקבל את תפקיד הכנועים והנכנעים בחברה סביבנו. כבר למדנו מה אומרים הכתובים על האחריות שלנו כמאמינים לנהל אורח חיים אשר מראה וממחיש את ישוע המשיח עבור החברה והתרבות סביבנו אשר מתכחשות לאלוהים ולדברו.

בקטע שלפנינו, שמעון כיפא פורס בפנינו את המרכיבים החשובים האלה בניהול חיינו כמאמינים, ובסוף פרק ב' הוא מדבר על המשיח, ומציג אותו כדוגמה ומופת עבורנו, מודל לחיקוי שנוכל ללמוד ממנו. אם עד כה הוא הציב את ישוע הסובל כדוגמה לחיקוי וכאמת מידה שעלינו לשאוף לחיות על פיה, הרי שכעת הוא מתקדם משם, ומציג את ישוע כקורבן החלופי שלנו, ובסוף פס' 25, גם בתור הרועה שלנו.

בלב ליבה של ההשתחוויה המשיחית קיימת מצווה יפה שכולנו מכירים היטב והיא סעודת האדון. בבואנו אל שולחן האדון אנו חולקים ביחד את הלחם ואת היין, זוכרים את סבלות משיחנו ומתחברים אליו. בליבה של מצווה זו קיים עקרון יסוד שמהווה ציר מרכזי בבשורה המשיחית. אם כך, בלב הקהילה נמצאת סעודת האדון ובלב סעודת האדון נמצא עקרון היסוד החשוב ביותר, שאת תמציתו אומר האדון ישוע במילים, "זה גופי הניתן בעדכם". תמציתה של בשורת המשיח היא שישוע עשה משהו עבורנו. הוא מת עבורנו. וזו הנקודה המרכזית - המוות שלו נעשה עבורנו. ואת הנקודה הזו מדגיש שמעון כיפא בקטע שלפנינו.

באגרת כיפא הראשונה ב' 21 כתוב, "הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם". הוא סבל בעדנו, הוא סבל בעדי. את סבלות המשיח אפשר לראות בשלושה אופנים. הראשון, שמעון כיפא מדבר על סבלות המשיח כאמת מידה עבורנו בשעה שאנו סובלים יחס בלתי צודק מידי אחרים. הוא אומר, "הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם וְהִשְׁאִיר לָכֶם מוֹפֵת כְּדֵי שֶׁתֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָיו". הדרך הראשונה לראות את סבלו היא כמופת עבורנו, כדי שאנחנו נלך בעקבותיו. "הוּא אֲשֶׁר חֵטְא לֹא עָשָׂה וְלֹא נִמְצְאָה מִרְמָה בְּפִיו; אֲשֶׁר חֵרְפוּהוּ וְלֹא הֵשִׁיב חֵרוּף, סָבַל וְלֹא אִיֵּם, כִּי אִם מָסַר דִּינוֹ לְשׁוֹפֵט הַצֶּדֶק" (שם, פסוקים 22 ו- 23).

המשיח סבל עבורנו על הצלב והשאיר לנו מופת כדי שנלך בעקבותיו כאשר אנו סובלים ומקבלים יחס בלתי צודק. כדי שבסבלותינו נשמור על סבלנות, איפוק וריסון, שנחזיק מעמד, שלא נאיים ולא נחרף. חוסר הצדק שהמשיח סבל ממנו היה המשווע ביותר בעולם, שאף אדם מעולם לא סבל ולא יסבול כמוהו, מכיוון שהוא היה האדם היחיד שהיה מושלם וללא כל חטא. כל היחס שהוא קיבל לא היה צודק באופן מוחלט ולא הגיע לו בשום צורה ואופן, לא מההיבט האנושי של בני האדם ולא מההיבט הרוחני של כוחות הרשע. מכאן, שלא נוכל אי פעם לדעת את עוצמתו והיקפו של הסבל שישוע סבל על הצלב. בייסוריו הוא נתן לנו את הדוגמה המושלמת ליכולת עמידה בסבל, בשעה שהסבל בא עליו בחוסר צדק שאין כדוגמתו. ובכל הסבל הזה, הוא משאיר לנו מופת לעמידה בסבל ובסבלנות, כדי שנלך בעקבותיו.

המופת הזה לנו הוא אמת מידה, סטנדרט, דוגמה ומודל לחיקוי. גם אנו כמאמינים נסבול שלא בצדק בתוך החברה שאנו חיים בה, חברה שהיא מנוכרת לאלוהים ולדרכיו. לכן, אנו נקראים ללכת בעקבות המשיח והדוגמה שהוא נתן לנו בסבלותיו. אולם קיים מימד גבוה יותר לסבל שישוע סבל עבורנו. הוא לא רק סבל כמופת ודוגמה עבורנו, אלא כקורבן חלופי במקומנו. שימו לב למה שכתוב באגרת כיפא הראשונה ב' פס' 24. זה פסוק אדיר שאמור להיות מודגש בכל ספר בריתות. "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ, כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה; אֲשֶׁר בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם".

הפסוק החשוב הזה מדבר על המשיח שמת במקומנו, על מותו כקורבן חלופי עבורנו. בפסוקים האלה שמעון כיפא משתמש באזכורים מישעיה נ"ג ומתייחס לפס' 5-4, 11, כי בפסוקים אלה ישעיהו כותב על כך שהמשיח יישא את חטאינו על עצמו וימות במקומנו. "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ... מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲו‍ֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל". שוב אנו רואים כאן את לב ליבה של הבשורה המשיחית, את עקרון היסוד הגדול של מותו החלופי של המשיח במקומנו. עובדת מותו של המשיח במקומנו היא אבן יסוד באמונתנו. למעשה, אפשר לומר בביטחה, שכל שאר מרכיבי הישועה סובבים סביב ציר האמת המרכזי הזה.

ליאון מוריס הוא אחד הכותבים האהובים עלי, אשר נמצא כבר בנצח עם האדון, ואני ממליץ לכם בחום לקרוא את כתביו. הנה מה שכתב מוריס בנושא שאנו דנים בו, "גאולה בעצם מהותה היא חלופה, או חילוף, כי משמעותה היא שהמשיח שילם את המחיר שאנו לא יכולנו לשלם. הוא שילם אותו במקומנו ואנו יצאנו לחופשי. המונח 'הצדקה' מתייחס לישועה שלנו מההיבט השיפוטי. בברית החדשה אנו רואים את המשיח לוקח על עצמו את החוב שבאופן חוקי שייך לנו, ומשלם אותו במקומנו. המונח 'ריצוי' מתאר מצב של אחדות שנוצרת בין אנשים באמצעות הסרת מכשול העוינות שהפריד ביניהם. במקרה שלנו המכשול הזה הוא החטא, והמשיח הסיר את המכשול הזה עבורנו. אנחנו לא יכולנו להתמודד עם החטא בעצמנו, אבל הוא כן, והוא התמודד עם החטא. המשיח התמודד עם החטא ולכן אנו נחשבים למוצדקים. המונח 'כפרה' מצביע על הסרת זעם אלוהים מעלינו, ואילו המשיח נשא את הזעם הזה על עצמו, במקומנו. החטא שלנו הביא את זעם אלוהים על ראשינו, אבל המשיח הוא זה שנשא אותו. את המחיר של חטאינו הוא שילם בעצמו. את הניצחון שהושג, הוא השיג בעצמו. את העונש שלנו הוא קיבל על עצמו. את המשפט שאלוהים גזר עלינו, הוא לקח על עצמו". (תרגום חופשי. המתרגמת)

המסר של ליאון מוריס הוא שגם כשאנו מדברים על גאולה, הצדקה וריצוי, וגם כשאנו מדברים על הסרת חטאים ועוונות, וגם כשאנו מדברים על כפרה וכיסוי – קיימת הלימה בין כל אלה לבין אמת החילוף שהמשיח עשה עבורנו כשמת על הצלב. ושאול השליח ראה גם הוא במשיח קורבן חלופי.

בשנייה לקורינתים ה' 21, שאול אומר את אותם דברים ששמעון כיפא אומר בקטע שלפנינו. "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ". גם כיפא וגם שאול אומרים את אותו הדבר. יש כאן חילוף, והחילוף הזה עומד בליבה של הבשורה המשיחית. שאול גם אומר בגלטים ג' 13, "המָּשִׁיחַ... הָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ". שוב העיקרון חוזר, בעדנו, עבורנו, במקומנו. במילים פשוטות, אפשר לומר שאם המשיח איננו הקורבן החלופי עבורי, אז אני עדיין עומד אשם בחטאיי. אם חטאי ואשמתי לא הועברו אליו, והוא לא נשא אותם על עצמו בצלב, אז הם עדיין נמצאים בי. אם הוא לא התמודד עם חטאיי, אז אני צריך להתמודד איתם. אם הוא לא נשא את עונשי, אז אני צריך לשאת אותו. אין שום אפשרות אחרת. זה או הוא או אני.

דרך אגב, ישנם כאלה הטוענים שאין זה מוסרי ללמד את תורת החילוף. לטענתם, אין זה מוסרי ללמד שהאלוהים אשר לבש בשר, לקח על עצמו את חטאי ואת חטאיכם. אבל אני טוען שזה כן מוסרי, כי אנחנו לא דוחפים את אלוהים לעשות דבר שהוא לא רוצה, ואנו לא מכתימים את קדושתו בחטאינו. האמת היא שבתהליך הישועה, ושימו לב לזה, אלוהים אינו מעביר את העונש מאדם אשם אחד לאדם זכאי אחר. לא, הוא נושא את החטא על עצמו, כי ישוע היה אלוהים שלבש בשר. לכן, הנקודה העיקרית היא זו: אף אחד לא דוחף את המוות החלופי הזה על אלוהים. אלוהים בחר לקחת זאת על עצמו, לכן אין כאן עניין לא מוסרי. זה לא עלבון עבור אלוהים לומר שהוא נשא על עצמו את החטא, כי הוא עשה זאת מרצונו החופשי. ברצונו הוא מעניש את החטא וברצונו הוא בוחר להיות הקורבן החלופי שמקבל את העונש הזה במקומנו.

תמצית המסר אומרת כך – או שהמשיח לקח את חטאיי ונשא אותם על עצמו או שאני צריך לעשות זאת. או שהוא נשא בעונשי או שאני אשא בעונשי לנצח בגיהינום. ומה הכתוב אומר על כך? כיפא כותב באיגרת הראשונה שלו בפרק ב' פס' 24 כך: "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא". הוא, אלוהים שלבש בשר, נשא את החטאים שלנו, מרצונו החופשי, לא משום שמישהו כפה זאת עליו. זו הבחירה שלו, הוא התנדב לעשות זאת, והוא עשה זאת לבד. הוא בא אל העולם כדי להושיע את אנשיו מחטאיהם, כפי שיוחנן המטביל הכריז עליו ביוחנן א' 29, "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם". וכיפא באיגרתו פשוט חוזר ומאשר ומדגיש את האמת הזו, שישוע מרצונו לקח על עצמו את חטאינו. אף אחד לא כפה זאת עליו. וזה עיקרון מפתח.

יש החושבים שישוע מת כקדוש מעונה והם רואים בישוע דוגמה ומופת לאדם שמת למען מטרה נעלה. זו מחשבה שרווחת בעולם, שישוע חי לשם מטרה נעלה ושעלינו ללכת בעקבותיו ולחיות חיי התמסרות למטרה טובה כלשהי, עד כדי כך שנהיה מוכנים למות למענה. אך האמת היא, שקדוש מעונה יכול להוות דוגמה לעמידה בסבל, אבל הוא לא יכול להוות קורבן חלופי. קדוש מעונה אינו יכול לקחת על עצמו את החטאים שלי ולהקריב את עצמו למעני.

הבה נפנה לרגע אל אגרת כיפא הראשונה ג' 18, שם כיפא חוזר ומדגיש את האמת על הקורבן החלופי של ישוע בעדנו, "הֵן גַּם הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפָּרַת חֲטָאִים, אַחַת וּלְתָמִיד, הַצַּדִּיק בְּעַד הָרְשָׁעִים". שימו לב למילים "הצדיק בעד הרשעים". הוא, המשיח הצדיק, מת כקורבן חלופי לשם כפרה על חטאינו, אנו הרשעים. הוא לקח את מקומנו. והחטא שישוע נשא עבורנו היה כבד מנשוא. שאול השליח כותב ברומים ח' 22-21 על כובד החטא המעיק על הבריאה כולה, "אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת". ישוע נשא בעצמו את מלוא כובד החטא של העולם כולו.

אם נעצור רגע לחשוב על כך, מיד תעלה השאלה, מהי המשמעות הספציפית לכך שהמשיח נשא את חטאיי? חיפשתי תשובות לכך בתנ"ך, כי הכל מתחיל שם וחשוב שנבין זאת. הביטוי שאומר על ישוע שהוא נשא את חטאינו מופיע בברית החדשה רק במקום אחד, בעברים ט' 28, שם כתוב שהמשיח הוקרב כדי "לָשֵׂאת חֲטָאֵי רַבִּים". אבל בתנ"ך ביטוי זה מופיע פעמים רבות. ואם נבין את משמעות הביטוי בתנ"ך נוכל להבין כיצד שמעון כיפא השתמש בו כשלימד את קוראי איגרתו.

כשפונים לעיין בספרי התנ"ך, רואים בבירור רב את המשמעות של נשיאת חטא. למשל בספר במדבר י"ד אלוהים מדבר אל בני ישראל ואומר להם שהם יישאו את עוונותיהם במדבר ארבעים שנה. אתם בוודאי זוכרים שאחרי יציאת מצרים אלוהים הביא את ישראל אל קדש ברנע על גבול ארץ כנען, ושנים עשר המרגלים יצאו במשך ארבעים יום לרגל את הארץ. כשחזרו המרגלים, הם דיווחו שהעם היושב בכנען חזק, שיש שם ענקים ושהם הרגישו כמו חגבים לפניהם. את הסיור שלהם סיכמו במילים, "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג 31). בתגובה, אלוהים אמר לכל העם, בבמדבר י"ד 34, "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה, תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה". עוונם היה חוסר אמונה ועל כך אלוהים העניש אותם. על כל יום שהם סיירו בכנען, הם ינדדו במדבר שנה שלמה. עונש של נדודים במשך ארבעים שנים במדבר, במקום להיכנס לכנען ולכבוש אותה באמונה, וזאת מיד לאחר צאתם ממצרים. בסיפור הזה בספר במדבר אנו רואים שהמשמעות של נשיאת חטא ועוון היא קבלת עונש. עבור כל יום שהם סירבו להיכנס לכנען בגלל חוסר אמונתם, הם נדדו במדבר כעונש שנה שלמה. במילים אחרות, הם סבלו את עונשם בגלל חטאם.

לשאת עוון זה לסבול את העונש. בספר יחזקאל אנו רואים דוגמה נוספת לכך, דוגמה אחת מני רבות. ביחזקאל י"ח 20 כתוב, "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן. צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה". מה משמעות הדבר? בן לא ייענש על חטאי אביו ואב לא ייענש על חטאי בנו. נשיאת עוון זה עונש ולכן, הנפש החוטאת היא תמות, כי העונש על חטא הוא מוות. כלומר, האב לא ימות בגלל חטאי בנו והבן לא ימות בגלל חטאי אביו.

חשוב מאד שנבין את הביטוי "לשאת עוון וחטא", שמשמעותו לקבל את העונש על החטא, כי רק כך נוכל להבין את פועלו של ישוע על הצלב בעדנו. הוא קיבל על עצמו את העונש המגיע לנו. זעם אלוהים על חטאינו ניתח עליו במקום עלינו. את הביטוי הזה אנו פוגשים שוב, אך בהקשר אחר, בבמדבר י"ח 1, "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם". למה הכוונה כאן? בקטע הזה אלוהים ממנה ומקדיש את אהרון ובני ביתו למעמד ולתפקיד הכהונה במשכן והוא אומר להם, אם אתם תפרו את המצוות הקשורות במשכן ובכהונה, אתם תישאו בעוונכם, כלומר אתם תימצאו אשמים ותסבלו את העונש על כך.

בבמדבר י"ח 23 כתוב, "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם". במקביל לכוהנים, הייתה ללוויים עבודה ייחודית והיא טיפול במשכן ובכליו. פסוק זה מבהיר שאם הלוויים לא יצייתו לכל המצוות הקשורות במשכן, הם ייענשו על כך, הם יישאו את עוונם. את העיקרון הזה אנו מוצאים בספר יחזקאל שוב ושוב. למשל ביחזקאל ד' 4, "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם". אלוהים מטיל על יחזקאל עונש סמלי בגלל עוונות ישראל כדי להמחיש להם את חומרת העונש שהם יקבלו על חטאיהם. אנו מוצאים את הדוגמה הזו שוב ביחזקאל מ"ד והעיקרון הזה חוזר בספרי תנ"ך נוספים.

נחזור כעת לאגרת כיפא הראשונה ב' 24 כדי לראות למה הוא התכוון כאן כשאמר, "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ". למה כיפא מתכוון? האם זה אומר שישוע נהיה חוטא? שאול אומר במקום אחר שישוע נהיה חטא עבורנו, אבל זה כבר עניין אחר. כיפא מדבר כאן על העונש שישוע לקח על עצמו וסבל בגופו במקומנו ובגלל חטאינו. והעונש על חטא זה רק דבר אחד – מוות, ולא רק מוות פיזי אלא מוות רוחני. הרי ישוע זעק מעל הצלב, "אלי אלי, למה עזבתני?". זאת זעקה של מוות רוחני, כי יש במוות הרוחני הזה עזיבה והיפרדות של אלוהים מישוע. עד כדי כך קיבל המשיח את עונשנו על עצמו, במקומנו. אכן, הוא נשא את עווננו עליו, וכן הוא סבל את חטאינו בגופו, אבל כיפא מדבר כאן על משהו נוסף. הוא מדבר על העונש שהוא לקח על עצמו כדי לרצות את אלוהינו הקדוש. הוא נענש במקומנו והוא נשא את עוונותינו. איזו אמת מדהימה!

צ'ארלס ספרג'יון היה מטיף נהדר שכולנו אוהבים לקרוא את דרשותיו. הוא אהב מאד לדבר על הקורבן החלופי של ישוע בעדנו ועל תורת החילוף. ספרג'יון ידע שזהו לב ליבה של האמונה המשיחית. ברצוני לקרוא לכם מספר קטעים שהוא כתב בנושא זה. "התקווה המשיחית נחה על עובדה גדולה אחת והיא, הקורבן החלופי של ישוע עבורנו. הקורבן שהוא היה עבור חוטאים שכמונו, שהוא נהיה חטא עבורנו, כדי שאנחנו נחשב צדיקים בעיני אלוהים, על ידי כך שהמשיח מסר את הקורבן האמיתי והנכון, במקום קורבנו של כל אחד מאיתנו. אנחנו, שהאלוהים נתן לו אותנו, ושניתן לזהות אותנו, כי האמנו בו ואנו בוטחים בו תמיד. זו העובדה המרכזית והמהותית של הבשורה כולה" (תרגום חופשי. המתרגמת).

מה שצ'ארלס ספרג'יון אומר כאן הוא, שהכפרה ניצבת במרכז. הקורבן החלופי הוא הלב. הוא ממשיך ואומר, "אין עוד עקרון יסוד שמלהיב את ליבי בשמחה כה עזה כמו עקרון היסוד של הקורבן החלופי. זהו מֵחַ העצמות של כתבי הקודש כולם. זו נשמת הבשורה. תמצית המשיחיות. עלינו להרוות את כל ההטפות שלנו באמת הזו, כי היא דם החיים בכל שירות הבשורה שלנו". ובמקום אחר הוא אומר, "אינני מסוגל לזוז ולו צעד אחד מאמונתי המשיחית, מבשורת החילוף של קורבן ישוע עבורי, וזה הדבר המרכזי והעיקרי שאני מטיף. אם נזניח או נתרשל בהטפת הקורבן החלופי של המשיח, נרסק את הבשורה לרסיסים ונתנתק מלב ליבה".

ישוע היה הקורבן החלופי שלנו. לא רק שהוא נהיה חטא עבורנו, הוא גם קיבל את העונש שלנו. איך? בצליבה על העץ. נחזור לכתוב בפס' 24. "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ". הוא היה חייב למות על הצלב, זו היתה התוכנית. היה עליו להיות תלוי על העץ, על הצלב, כדי להגשים את הקללה התלויה על העץ (לפי דברים כא 23-22: "וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת, וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ. לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֨נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי…". היה עליו להיצלב על עץ. ובגופו עצמו ממש הוא חווה את חומרת העונש של אלוהים עבורנו, כשהיה תלוי על צלב העץ המורם מעלה.

דרך אגב, כששמעון כיפא כותב באגרת כיפא הראשונה ב' פס' 24 "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ", במילה עץ הוא מתכוון לצלב. אז מדוע נשא ישוע את חטאינו בגופו על הצלב? התשובה מופיעה בחלק השני של הפסוק, "כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה". הוא עשה זאת כדי שאנחנו נמות לחטא ונחיה לצדקה. אתם מבינים את משמעות האמירה הגדולה הזו? לא נאמר כאן שהוא עשה זאת כדי שאנחנו נגיע לגן עדן או כדי שיהיה לנו שלום ושלווה או כדי שנחווה אהבה, למרות שאלו הן ההשלכות המיידיות. הוא עשה זאת, שימו לב, כדי שנמות לחטא ונחיה לצדקה. הוא עשה זאת כדי להפוך אותנו מחוטאים לקדושים. הוא עשה זאת כדי לשנות אותנו. כדי לחדש אותנו. הוא עשה זאת "כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה". זה מה שכתוב.

אם כך, אנו רואים שהמטרה בקורבן החלופי של ישוע במקומנו איננה רק לשם סליחת חטאים, ולא רק לשם הסרת האשמה, ולא רק לשם שינוי המעמד שלנו לפני אלוהים. שימו לב שיש כאן חילוף אמיתי, ולא רק חיצוני. הוא לקח את מקומנו כדי שאנחנו נשתנה מבפנים ונמות לגבי החטא. וחשוב לדעת שהמילה "נמות" כאן איננה המילה המקובלת ביוונית למוות. משמעות המילה שמופיעה בקטע הזה היא שנעזוב את החטא, שלא נהיה קיימים יותר לגביו, שנהיה מנותקים ממנו, שנהיה חסרים אותו, רחוקים ממנו, בלתי מעורבים בחטא.

למעשה, השימוש שנעשה במילה זו ביוונית הקלאסית הוא כלפי מישהו יקר שנפטר. מכאן שהמשמעות כאן היא שבמותו על הצלב, ישוע לקח את מקומנו כדי שאנחנו ניפטר מהחטא. וכשניפטר מהחטא, נחיה לצדקה, ונתחיל לחיות בדפוס חיים חדש. כיפא אומר כאן את מה ששאול אומר ברומים ו' 4-2, שאנחנו שמתנו עם ישוע על הצלב "אָנוּ מַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא", נקברנו וקמנו "כְּדֵי שֶׁנִּתְהַלֵּךְ גַּם אֲנַחְנוּ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים". השינוי הוא מהותי ואמיתי. הפסוקים האלה ברומים ו' הם גרעין האמת של הבשורה ושל חיי המאמין המשיחי. זהו קטע שעליכם ללמוד לעומק וביסודיות, כי יש בו כל כך הרבה אמיתות בבסיס האמונה של כולנו.

כיוון שמתנו עם המשיח על הצלב, מתנו לחטא. הכיצד? שילמנו את המחיר, קיבלנו את העונש. אבל זה רק חלק מהאמת. החלק השני הוא שנפטרנו מחטא, עזבנו אותו, מתנו לגביו. שאול אומר ברומים שדרך מותו של המשיח שילמנו את המחיר ולכן לחטא אין אחיזה בנו. כיפא מוסיף ואומר כאן שאנחנו, בישועה שלנו, נפטרנו מהחטא. עזבנו אותו. התנתקנו ממנו. אם כן, ידידיי, המשיח מת עבורכם כדי שאתם תעזבו את החטא ותיפטרו ממנו ותחיו למען הצדקה, כדי לשנות את חייכם ולהפוך אתכם מאנשים חוטאים לקדושים, כדי לחדש את חייכם ולעשות אתכם כחדשים. והנה בסוף הפסוק, כיפא מצטט מישעיה נ"ג 5, ומדבר על ישוע אשר "בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם". המשמעות של המילה המקראית "חבּורה" היא צלקת מפצעי שוט. בזכות הצלקות בגופו, אשר נגרמו מהצלפות השוט שהוא קיבל, מכיוון שנשא את עונשנו, בזכות חבּורות אלה יש לנו רפואה.

הוא לא מדבר כאן על רפואה פיזית אלא על רפואה רוחנית. ההֶקשר כאן הוא השינוי המהותי והפנימי שאנו עוברים ממוות לחיים, מחיי חטא לחיי צדקה. ישוע לקח את מקומנו באופן האמיתי, המציאותי, והעמוק ביותר. יש האומרים שהרפואה באה עם הכפרה וזה נכון. אבל אני מאמין שהרפואה השלמה מכל הבחינות, תבוא כשאנו נקבל את הגוף המפואר שלנו בעת שיבתו של ישוע, אבל זה עדיין לא קרה.

הרפואה השלמה אכן תבוא, אך בחבורתו כבר נרפא לנו באופן רוחני, ויבוא היום שבו בחבורתו יירפא לנו גם באופן פיזי, כי אז לא נסבול יותר כאב פיזי ולא מחלות בגופנו. במתי ח' 17-16 מסופר כיצד ישוע ריפא את כל החולים ואחוזי השדים כדי שדברי הנביא יתגשמו, וכך כתוב, "לְעֵת עֶרֶב הֵבִיאוּ אֵלָיו רַבִּים שֶׁהָיוּ אֲחוּזֵי שֵׁדִים וְהוּא גֵּרֵשׁ אֶת הָרוּחוֹת בִּדְבַר פִּיו וְרִפֵּא אֶת כָּל הַחוֹלִים, לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּפִי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם". יש האומרים שזו ההוכחה שישוע ריפא את החולים כאשר הוא נשא את החולָיִים שלהם. נכון, ובכך הוא נתן דוגמה לאנשים ההם ולנו למה שכולנו נחווה כשהוא ישוב בכבודו, וירפא את כל המחלות הפיזיות. אבל כאן, בהקשר של הפסוקים שאנו לומדים היום (אגרת כיפא הראשונה ב' 24-21, אין מדובר ברפואה פיזית אלא רוחנית. קיימת הבטחה לרפואה גופנית בכפרת ישוע, אך היא עדיין לא התגשמה במלואה. הקשיבו, אם הבטחת הרפואה הזו הייתה עבורנו כאן ועכשיו, אז שום מאמין במשיח לא היה חולה מעולם ולא היה מת. פשוט מאד. ההבטחה לרפואה שלמה כן ניתנה בכפרת ישוע עבורנו, אך בעתיד לבוא.

אדוננו אכן סבל, והוא סבל כדי להוות עבורנו דוגמה לאופן שבוא עלינו לשאת את הסבל שלנו כשאנו מקבלים יחס בלתי צודק. הוא סבל כדי להיות הקורבן החלופי בעדנו, הוא סבל ומת במקומנו. זוהי אמת כה בסיסית ובו בזמן, כה קשה לתפיסה, הלא כן?! שבן האלוהים המושלם, הטהור והקדוש שלא היה בו חטא, לקח על עצמו לא רק את חטאינו אלא גם נשא את העונש שלנו, שילם את המחיר במקומנו, סבל ומת במקומנו. ואת כל זה הוא עשה מרצון ומתוך בחירה חופשית.

לבסוף, שמעון כיפא כותב שישוע בסבלו לא רק היווה דוגמא עבורנו, ולא רק לקח את מקומנו כקורבן חלופי, אלא שהוא גם הרועה השומר שלנו. באגרת כיפא הראשונה ב' 25, "כִּי הֱיִיתֶם כְּצֹאן אוֹבְדוֹת, אַךְ עַתָּה שַׁבְתֶּם אֶל הָרוֹעֶה הַשּׁוֹמֵר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם". הוא מסביר כאן שהאדון היה צריך לסבול את כל זה עבורנו, כי אנחנו כל הזמן תעינו בדרכנו כמו הצאן האובדות. אתם מבינים את הנקודה כאן? אם האדון לא היה מקריב את עצמו כקורבן חלופי במקומנו, הוא לא היה יכול להשיב אותנו אליו כצאן מרעיתו, והוא גם לא היה יכול להושיע אותנו. שמעון כיפא עדיין חושב על ישעיה נ"ג בשעה שהוא כותב מילים אלה. הוא כנראה קרא את הפסוקים האלה כשהוא כתב את איגרתו והרוח דיברה דרכו. בישעיה נ"ג 6 כתוב, "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ". מה כולנו עשינו? - כולנו תעינו. מה עשה ה' עם העוון של כולנו? – הוא הפגיע בו, בישוע, את עוון כולנו. מה משמעות הדבר? שישוע נשא את עונשנו ונפגע בעוונותינו. ומכיוון שהוא עשה את זה, אתם ואני יכולים לחזור אל הרועה שלנו השומר את נפשותינו.

על מנת להיות הרועה שלכם הוא היה צריך לשאת את החטא שלכם. אני ואתם כמו צאן אובדות, כמו כבשים שתעו בדרכן. וכיפא אומר לנו, כפי שאמר ישעיהו הנביא, שלמרות שתעיתם בדרככם, קם רועה אחד שהביא אתכם בחזרה אל עדרו של אלוהים, והרועה הזה עשה זאת באמצעות מסירת חייו במקומכם ועבורכם. התיאור הזה של כבשים התועות בדרך, מתייחס למצבנו הרוחני האבוד בעבר, לפני שנושענו. וכעת, בזכות מה שאלוהים עשה עבורכם בבנו ישוע המשיח, אתם שבתם וחזרתם אליו, כלומר, חזרתם בתשובה מתוך אמונה. זו התמונה של הבן האובד אשר חוזר בתשובה וחוזר אל אביו.

שימו לב אל מי חזרתם, כפי שכתוב בפסוק הזה. לא חזרתם אל ארגון, לא אל מערכת חוקים, לא אל תיאולוגיה וגם לא אל דת, אתם שבתם וחזרתם אל מישהו, אל הרועה. אני כל כך אוהב את הפסוק הזה. אתם פניתם ושבתם אל הרועה השומר את נפשותיכם, את חייכם. הרועה הזה הוא כמו שומר הראש שלכם. ומיהו הרועה הטוב הזה? האדון ישוע המשיח. ומיד אתם נזכרים בתיאור הזה בבשורת יוחנן, אבל גם שמעון כיפא משתמש בתיאור זה באיגרתו. באיגרת הראשונה של כיפא ה' 4, הוא מתאר את המשיח במילים, "שַׂר הָרוֹעִים". איזה תיאור יפה. כיפא קורא לישוע "שר הרועים" בפרק ה', וכאן, בפרק ב', הוא קורא לו "הרועה השומר". ודרך אגב, יש לאמירה זו חשיבות רבה, כי מי נקרא בתנ"ך בכינוי הרועה שלי, רועי, הרועה האמיתי? בתהילים כ"ג 1 כתוב, "יְהוָה רֹעִי". אם כן, מה ששמעון כיפא אומר כאן זה שישוע הוא ה', ישוע הוא אלוהים, ובזה הוא מאשר את אלוהותו של ישוע. המילה רועה באה לתאר את ישוע, והפועל 'שומר' מתאר את פעולתו. מהו תפקידו של הרועה? לשמור על הצאן, זהו תפקיד של שמירה. מן המקור של מילים אלה ביוונית יש לנו כיום את התואר 'רועה קהילה'. התפקיד של רועה הקהילה והזקנים הוא לשמור על הצאן תחת שבטו של שר הרועים.

מעניין לראות שבהבטחות ביחזקאל ל"ד 24-23 וביחזקאל ל"ז 24, כינויו של אלוהים כרועה הופך להיות שם נרדף למשיח. "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם... וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם". כל יהודי המאמין בדבר אלוהים, שקרא בתנ"ך, הבין שמשמעות ההבטחה הזו היא שהמשיח יהיה אלוהים בעצמו. הוא הרועה ששומר על הצאן, מדריך ומספק, מגן ואפילו נותן את נפשו בעד הצאן. ישוע אומר על עצמו ביוחנן י' 11, "אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן". ישוע מסר את נפשו כדי להביא אותנו בחזרה אליו. ישוע סבל כדי להוות דוגמה עבורנו. ישוע סבל כדי להיות הקורבן החלופי שלנו. ישוע סבל כדי להיות הרועה שלנו ולהחזיר אותנו אליו.

צ'ארלס ספרג'יון אמר, "כאשר כאבי תופת תוקפים את גופנו והמוות ניצב מול עינינו, אנשים רואים את הסבלנות במותו של תלמיד המשיח. סבלותינו נהיים כמו קטיפה שחורה, עליה מונח היהלום של אהבת אלוהים, שבוהק וזוהר ביתר ברק. תודה לאלוהים שאני יכול לסבול, ותודה שאני יכול לספוג בוז והשפלה, כי בכך אלוהים יתפאר עוד יותר". למה הוא התכוון? ובכן, במילים אלה הוא מסכם את מה ששמעון כיפא אומר כאן, והכל התחיל כאשר כיפא רצה לומר לנו, המאמינים, שעלינו לצפות לסבל ולייסורים.

באיגרת הראשונה של כיפא ב' 11 הוא אומר, "אֲהוּבַי, שֶׁבִּבְחִינַת זָרִים וְגוֹלִים אַתֶּם, מַפְצִיר אֲנִי בָּכֶם לְהִנָּזֵר מִתַּאֲווֹת בְּשָׂרִים הַנִּלְחָמוֹת נֶגֶד הַנֶּפֶשׁ". ובפס' 14-12 הוא ממשיך, "הֵיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם בַּגּוֹיִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְבּוֹנְנוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיהַלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים בְּיוֹם פְּקֻדָּה עַל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָם הִשְׁמִיצוּ אֶתְכֶם כְּעוֹשֵׂי רָעָה. הִכָּנְעוּ לְכָל מוֹסָד אֱנוֹשִׁי לְמַעַן הָאָדוֹן: אִם לַמֶּלֶךְ, בִּהְיוֹתוֹ הָרֹאשׁ; אִם לַמּוֹשְׁלִים, בִּהְיוֹתָם שְׁלוּחִים מִטַּעְמוֹ לִנְקָמָה בְּעוֹשֵׂי הָרַע, אַךְ לְמַתַּן שֶׁבַח לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב". וכאן, בקטע שלנו, הוא מפציר בנו להתבונן בישוע שמהווה דוגמה עבורנו. נכון, אתם תסבלו, אבל הסתכלו על המשיח הסובל. הוא סבל למענכם, הוא נשא את עונשכם, הוא הרועה שיאסוף אתכם אליו.

הבעיה היא שהשטן רוצה להעמיס עלינו סבל שלא בצדק, ואז אנו יוצאים מובסים. אנו מאבדים את דבר העדות שלנו, אנו חוטאים בפינו, אנו חוטאים במעשינו, אנו חוטאים בגישה שלנו, אנו מחפשים נקמה. וכיפא רוצה שנבין שזה לא מה שאלוהים קרא לנו להיות. גם אם אנו סובלים שלא בצדק, אנחנו יכולים להתגבר ולצאת כמנצחים.

וברצוני לסיים עם המחשבה הזו ועם הכתוב בהתגלות י"ב 11. יש כאן תיאור של מאמינים קדושים שהיו תחת ההתקפה של השטן, שוטן האחים, שסבלו מההאשמות וההתקפות שלו על אופיים ועל חייהם. וכך כתוב בפס' 11, "הֵם נִצְּחוּהוּ בְּדַם הַשֶּׂה וּבִדְבַר עֵדוּתָם, וְלֹא אָהֲבוּ אֶת נַפְשָׁם עַד מָוֶת". הם ניצחו את השטן, הם התגברו עליו ועל כל ההשמצות שלו, על כל העלבונות שלו, על כל הרדיפות שלו, על כל הניסיונות שלו להרוס את חייהם ואת עדותם. הם התגברו עליו, אבל איך? בזכות דם השה, בזכות דבר עדותם, ובזכות זה שהם לא אהבו את חייהם אפילו עד מוות.

אז איך אתם מתגברים ומנצחים? קודם כל בזכות דם השה, כלומר, הישועה שיש לנו בגבורת אלוהים. אתם מתגברים כי בדם השה יש את גבורת אלוהים ויש לכם את כוחו להתגבר על השטן. שנית, בזכות דבר עדותכם. הם התגברו כי הם לא התפשרו על העדות שלהם. כשרדפו אותם, כשהתייחסו אליהם בעוינות, הם לא תקפו חזרה ולא איבדו שליטה, אלא דבקו בדבר עדותם. הם עמדו באומץ וברוח בלתי מתפשרת.

ואתם יודעים שבעולם סביבנו יש כל כך הרבה פשרות. אבל האנשים בספר ההתגלות לא התפשרו, אז איך הם התגברו? בישועתם היתה גבורת אלוהים. הם לא התפשרו על עדותם ולבסוף הם לא אהבו את חייהם אפילו עד המוות. זה לא שינה להם אם הם סבלו או לא סבלו בחיים האלה. וגם אתם, אם יש לכם בישועתכם את כוחו של אלוהים, אם יש לכם אומץ בלתי מתפשר ואתם עומדים בעדותכם בכל מחיר, ואם אתם באמת לא מחשיבים את החיים האלה בהשוואה לחיים שיבואו, אז גם אתם תתגברו ותנצחו את השטן. ואכן, זוהי תפילתנו, שכך גם יאמרו עלינו, "הם חיו בעולם עוין, השטן השליך עליהם את כל מה שעמד לרשותו, אבל הם התגברו עליו. הם לא איבדו את עדותם לרגע והם לא חששו לחייהם אף לא לרגע אחד". הבה נתפלל.

תודה לך אבא שהזכרת לנו היום את האמת האדירה על מהותו של המשיח שלנו. אנו מברכים אותך ומהללים אותך על המופת והדוגמה שישוע נתן לנו בסבלותיו. שבזכותו אנו יכולים לקבל בסבלנות את הסבל הבלתי צודק שהוא מנת חלקנו, ויכולים להגיב כפי שהוא הגיב, בכך שאנו מוסרים את דיננו לידיך, שופט הצדק. תודה לך שהראית לנו את ישוע כנושא החטאים שלנו, כקורבן החלופי שלנו, כנושא העונש שהגיע לנו, וכמי שמת במקומנו. תודה לך שהראית לנו שהוא הרועה הסובל שלנו, שנותן את חייו למען צאנו, וזאת כדי לאסוף ולהביא אותם בחזרה אליך. את כל זה עשה המשיח עבורנו, ואבא, כל מה שאנו רוצים לעשות זה לאהוב אותו ולרומם את שמו, כפי שכתוב בפיליפים ג' 8, לחשוב כל דבר להפסד כי במשיח הכל הוא רווח לנו. ותפילתנו היא שהוא יקבל את השבח וההלל דרך חיינו. אמן.

זמין באינטרנט בכתובת:

https://www.gty.org/library/sermons-library/60-30

אתה רשאי לשחזר את התוכן הזה של Grace to You למטרות לא מסחריות בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של: Grace to You.