שיעור 1: מבוא לכתבי הקודש

השנייה לטימותיאוס ג 17-16

הבה נפנה אל האיגרת השנייה לטימותיאוס ג 17-16 ונקרא את הקטע. ברצוני לחלוק איתכם תובנה חשובה מהטקסט הנסמכת בעצמה על מה שאותו קטע מאשר. "כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב". חשוב להדגיש מיד כי מדובר כאן בכל הכתובים, ובכך שכולם נכתבו ברוח אלוהים.

ברצוני להתמקד ברעיון שכתבי הקודש שלנו נכתבו ברוח אלוהים. לכן, נתבונן בכמה קטעים נוספים בכתבי הקודש, כדי להעשיר את ההבנה שלנו אודות משמעות המסר החשוב הזה, שאומר שאנחנו מחזיקים בידינו את דברו של האלוהים החי.

אני מקווה שאתם מעריכים את כתבי הקודש כאוצר הגדול ביותר שיש לנו, מלבד האלוהים עצמו, ולא בתור קמע כלשהו. זהו דברו הממשי והאמיתי, ההתגלות שלו עצמו. כשאנשים שואלים אותי למה אני מלמד את הכתובים באופן שיטתי, ספר אחר ספר. או מדוע אני מקדיש תשומת לב כה רבה לפרטי הפרטים, לכל פסוק, לכל ביטוי ולכל מילה, תשובתי היא, כי אני מבין שאלו הם דברי אלוהים חיים אשר התגלו לנו ישירות ממנו.

כאן בקהילה, אנחנו מחוייבים להוראה שיטתית של הכתובים. להטפת דבר אלוהים אשר כוללת את לימוד הכתובים, חקר משמעותם וביאור המילים הקשות. זאת כי אנו מאמינים שהכתובים הם דברי אלוהים חיים. אלוהים התגלה אלינו באמצעות כתבי הקודש. כשקוראים את הכתוב בספר הכתובים, אנחנו קוראים את המילים שיצאו מפיו של אלוהים! זוהי מציאות מדהימה. זה מקנה לנו ביטחון רב בכל מה שאנו עושים. זה גם מחייב אותנו לציות וכניעה לכל מה שהכתוב מלמד. אבל מהי משמעות הרעיון שכל הכתובים נכתבו בהשראת אלוהים? מה טבוע במחשבה זו?

נעבור ביחד על כמה פסוקים בכתבי הקודש שיחזקו ויעשירו את המחשבה הזו. ומשם נפנה לדברים שעל ליבי ושברצוני לשתף אתכם היום.

נפנה אל האיגרת לעברים א' ונתבונן בחלק הראשון של הפסוק השני. אך קודם לכן נתבונן בהקשר. פסוקים 2-1 של פרק א' אומרים כך: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֵּר מִקֶּדֶם פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִדְרָכִים רַבּוֹת אֶל הָאָבוֹת בְּיַד הַנְּבִיאִים, דִּבֵּר אֵלֵינוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּיַד הַבֵּן...". אני רוצה להתמקד בהצהרה הזו: "דִּבֵּר אֵלֵינוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּיַד הַבֵּן".

זוהי הצהרה כה פשוטה אך כה ברורה ועמוקה.

הכרזה זו נותנת לנו את המהות של ההתגלות! ושימו לב למילה 'התגלות'. המובן הפשוט של המילה הוא לגלות, לחשוף, להודיע על דבר שלא היה ידוע קודם לכן, לגרום למשהו שלא היה מובן קודם, להיות מובן, לחשוף אמת שלא נודעה קודם לכן. אלוהים גילה את עצמו. יש לנו כאן הגדרה בנוגע להתגלות הזו. ואלוהים דיבר מקדם, בזמן עבר, ואלוהים דיבר גם לאחרונה, בימים האחרונים האלה. מחבר האיגרת אל העברים אומר למעשה, שאלוהים דיבר בשתי הזדמנויות שונות. הוא דיבר פעם אחת מזמן. והוא מדבר באחרית הימים האלה באמצעות בנו.

אני מאמין שהמחבר מתייחס כאן להתגלות אשר ניתנה בספר הבריתות (תנ״ך וברית חדשה). אלוהים דיבר מזמן אל אבותינו. הוא דיבר אל נביאי התנ"ך. הם קיבלו את דבר אלוהים לפני זמן רב במסגרת ברית משה, שהיא הברית הראשונה. הוא דיבר אל האבות, באמצעות הנביאים, בצורות רבות. באופנים שונים, בספרים ובכתבים רבים. את זאת אתם כבר יודעים. יש לנו החומש, ספרי הנבואה, הספרים ההיסטוריים הכתובים, שהם ספרי חכמה ושירה. אלוהים דיבר בצורות רבות ובספרים רבים. הוא דיבר עם האבות והוא דיבר באמצעות הנביאים.

אלוהים דיבר גם בדרכים שונות, כלומר, דרך חזונות ונבואות, משלים וסמלים, טקסים והתגלויות אלוהיות (תיאופניה). באמצעות קול נשמע ואפילו כָּתב באצבעו על לוחות של אבן. אלוהים דיבר בדרכים רבות ואמר דברים רבים שנאספו בטקסטים רבים, שכונסו ביחד לספרים רבים. הוא דיבר את כל זאת באמצעות הנביאים. הצהרה זו מתייחסת לעובדה שאלוהים הוא זה שמדבר בספרי התנ"ך!

הרשו לי לומר לכם בוודאות, שספר הבריתות אינם אוסף של דברי חוכמה שכתבו אנשים קדומים. ספר הבריתות אינו אוסף של מיטב הכתבים הדתיים, ואינו אוסף של דברי הגות מעולים ונשגבים של אנשים יראי שמים. לא ולא! ספר הבריתות הוא דברו של אלוהים. הוא לא נבע ממחשבתם של בני אדם - של אנשים טובים, יראי שמים, מימי קדם. זהו דבר אלוהים ממש! מחבר האיגרת אל העברים אומר: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֵּר". אלוהים דיבר! בתנ"ך אלוהים דיבר אל אבותינו באמצעות הנביאים.

בימים האחרונים האלה, מאז בואו של המשיח, הוא דיבר שוב. הפעם הוא דיבר באמצעות הבן. בשורות הברית החדשה, מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן, מתעדות את אלוהים מדבר דרך בנו. בספר מעשי השליחים אלוהים מדבר דרך הרחבת הכרזת הבשורה אודות בנו - ישוע. באיגרות אלוהים מדבר דרך ההבנה העמוקה של משמעות חייו של בנו ישוע, והשירות שלו עלי אדמות. אפילו ספר ההתגלות הוא השלמת הדברים שיתרחשו כאשר הבן יחזור בתפארת. זוהי השלמה וסיום של הדברים שאלוהים מוסר ומדבר לעולם הזה.

אם כך, בתנ"ך אלוהים מדבר ומגלה את עצמו, ובברית החדשה אלוהים מדבר ומגלה את בנו. התנ"ך הוא ההתגלות של אלוהים עצמו, וזהו הנושא המרכזי של התנ"ך. מספר בראשית ועד הסוף, עד דברי הימים, וכל מה שביניהם, הדמות הראשית היא אלוהים. ההתגלות של אלוהים כוללת מי הוא, מהן התכונות שלו, מהן עמדותיו, כיצד הוא מגיב לכל מצב אנושי אפשרי, מהו אופיו ומהו טבעו, מה פועלו ומעשיו. כל זה מתגלה בתנ"ך. זו התגלות של אלוהים בה הוא מגלה את עצמו. התנ"ך איננו סיפורו של אדם ולא סיפורו של עם ישראל. הסיפורים האלה מופיעים בתנ"ך, אבל ההתגלות היא של אלוהים. אנו רואים את אלוהים מתגלה דרך תולדות האדם, דרך ההיסטוריה, דרך עם ישראל, דרך כל מה שקורה. תכונותיו של אלוהים מופיעות לפעמים בצורה ברורה מאוד, כמו בתהילים. מצד שני, לפעמים אנו רואים את תכונותיו באופן ברור, אך הוא עצמו אינו מוזכר. כך למשל במגילת אסתר, בה לא מוזכר שמו של אלוהים כלל, ובכל זאת הוא הכוח והדמות הדומיננטים לאורך כל הספר.

התנ"ך הוא התגלותו של אלוהים, כדי להראות לבני האדם את טיבו של אלוהים, מיהו אלוהים. מה הוא מרשה ומה אינו מרשה. את חפצו בקדושה ואת הענשתו את החטא. הברית החדשה היא אלוהים המתגלה באמצעות בנו. בחיי בנו, במסר של בנו, בהבנת מעשיו ושליחותו של בנו, ובבואו של בנו כדי לכונן את מלכותו הנצחית, שהיא שיא ההתגלות של אלוהים. אבל הדבר החשוב ביותר שעלינו להבין הוא שבכל כתבי הקודש, בתנ"ך ובברית החדשה, אלוהים הוא זה שמדבר. מה שמונח בידינו הוא אכן הדיבור של אלוהים ולא דברו של האדם. מחברי הברית החדשה כתבו את דבר אלוהים.

בבשורת יוחנן יד 29-26 ישוע מבטיח שהוא יזכיר לנו את כל הדברים, שהוא ילמד אותנו ויוביל אותנו אל כל האמת ושהוא יראה לנו את הדברים שעתידים לבוא . בכך הוא הבטיח לשליחים ולשאר מחברי הברית החדשה שהכתיבה תיעשה בהשראה אלוהית. שגם הם, כמו נביאי התנ"ך יכתבו את דבר האלוהים. לכן, מה שיש בידינו ידידיי, איננו דבר אדם. אלה לא מילים של אנשים דתיים ולא דברים של אנשים חכמים ויראי שמים. זהו דבר אלוהים חיים אשר האלוהים עצמו דיבר.

פרק א 2-1 באיגרת אל העברים מדבר על התגלות זו של אלוהים את עצמו. אבל מה היה התהליך שבו השתמש אלוהים כדי להתגלות? כדי להבין זאת עלינו להתבונן בטקסט אחר, באגרת השנייה של כיפא, פרק א'. כאן נראה את התהליך בו אלוהים השתמש כדי לגלות את עצמו. לתהליך הזה קוראים השראה, ההשראה של אלוהים. באיגרת השנייה של כיפא א 20 כתוב, "וְזֹאת דְּעוּ רִאשׁוֹנָה, שֶׁכָּל נְבוּאַת הַמִּקְרָא אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל פֵּרוּשׁ אִישִׁי". משמעות המילה נבואה כאן איננה חיזוי העתיד, כמו נבואת העתיד, אלא נתינה של מסר מאלוהים, והמשמעות של "פירוש אישי" ביוונית זה אפילוסיס - epilusis. במילים אחרות, שמעון כיפא אומר שאף מסר של כתבי הקודש אינו עניין של פירוש אישי של האדם עצמו. מה זאת אומרת פירוש אישי? המשמעות האמיתית ביותר היא "שיחרור". כלומר, שום מסר מהכתובים לא בא מהאדם עצמו ולא "השתחרר" כמחשבה ממוחו שלו. דרך אחרת לתרגם מונח זה היא באמצעות המילה "השראה" שמסבירה טוב יותר את הכוונה כאן. שום מסר של כתבי הקודש לא בא כתוצאה מהשראה עצמית הנובעת מהמחבר עצמו. כלומר, הכתובים אינם נכתבים על ידי גברים בעלי השראה כלשהי, במובן שהם מקבלים השראה הנובעת מרמת גאונות דתית כזו או אחרת. כיפא מדבר כאן על מקורם של הדברים ואומר כך, "אף נבואה של כתבי הקודש אינה נובעת או משתחררת מהמקור של מוח האדם" או, "אף מסר של כתבי הקודש אינו נובע ממקור אנושי כלשהו". זה עיקר הרעיון.

כיפא ממשיך להסביר בפס' 21, "כִּי מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה נְבוּאָה עַל פִּי רְצוֹן הָאָדָם". הכתובים אינם תוצר של מחשבת בני אדם או של רצונם - "אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֵנִיעָה בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר מִטַּעַם אֱלֹהִים". זה מאוד ברור ומאוד חשוב! מה הכוונה במשפט, "מעולם לא יצאה נבואה"? הפועל כאן ביוונית הוא phero ומשמעותו היא לשאת, לסחוב, להעביר, לייצר, להביא, להציג. כלומר, הנבואה מעולם לא הועברה, הופקה, הובאה, נישאה, נוצרה - באמצעות פעולה רצונית של בני אדם. אבל בני אדם - phero (אותו הפועל) – הונעו, הושאו, הועברו, הובאו, הוצגו באמצעות רוח הקודש כדי לדבר דברים שהם מאת האלוהים, כי רוח הקודש מילאה אותם. הרעיון כאן הוא כמו של מילוי המפרשים של ספינת מפרש ברוח, וההתקדמות וההינשאות שלה באמצעות הרוח. רוח אלוהים היא זו שהניעה אותם, נשבה בהם, נשאה אותם, פעלה בהם.

תמונה זו מתארת לנו את מהות התהליך. התוכן של כתבי הקודש הוא ההתגלות, והתהליך שבו נכתב תוכן זה נקרא השראה. זו לא הייתה התוצאה של איזו רמה נעלה של פעילות אנוש. זו אפילו לא הייתה רמה גבוהה של פעילות דתית. בני אדם נטלו חלק בתהליך הזה, אבל הדברים לא נבעו מהם, לא מהרצון או מהתוכנית שלהם. השימוש בהם נעשה כאשר הם הונעו על ידי רוח הקודש שאפשרה להם לדבר את דברו של אלוהים. הם דיברו מלמעלה, כי אלוהים השתמש בהם - באישיות שלהם, ברקע שלהם, בתובנות שלהם, בחוויות שלהם, בתפיסות שלהם - אבל כל מילה שהם דיברו הייתה דברו, דבר אלוהים. זהו הנס של השראת הכתובים.

אלוהים השתמש באנשים, הם הונעו ברוח הקודש, ודיברו דברים מאת אלוהים. זה מה שהכתוב אומר. לכן, כשאתם לוקחים את ספר הכתובים בידיכם, אתם לא קוראים דברי אנשים אלא את דבר אלוהים עצמו אשר נכתב בידי אנשים שהונעו בתהליך הזה, באמצעות כוחה של רוח הקודש. התהליך לא קרה בנפרד מאישיותם או מחוויותיהם. הוא לא קרה בנפרד מאוצר המילים שלהם ולא בנפרד מליבם או מהתשוקה והשכנוע הפנימי שלהם. לא! תהליך ההשראה שילב את כל אלה בכוח של רוח אלוהים, מבלי להתפשר אפילו לא פעם אחת עם האמת. כל מילה באה מאת אלוהים וכל מילה היא אמת. זהו נס אדיר מופלא מאוד, וגם מאוד מאוד חשוב.

אם כן, נחזור לאיגרת אל העברים א'. אלוהים דיבר בתנ"ך אל אבותינו באמצעות הנביאים, פעמים רבות ובדרכים רבות. אלוהים דיבר בברית החדשה באמצעות בנו דרך הבשורות, ולאחר מכן הוא דיבר על בנו בשאר ספרי הברית החדשה. התהליך שבאמצעותו נתן לנו אלוהים את ההתגלות הזאת נקרא - השראה. ההשראה התקיימה כשאלוהים הפקיד את התגלותו בידיהם של בני אדם, כדי שהיא תיכתב על ידם. ראשית, היא נאמרה והוכרזה מפיהם ולאחר מכן היא נרשמה בידיהם כשהם מוּנעים, נִדחפים ונישאים על ידי רוח הקודש. אלוהים עשה שימוש בבני אדם, ובכל זאת, אף מילה מדבר אלוהים מעולם לא נכתבה באופן פגום. מכלול הכתובים, pasa grapha, כל כתבי הקודש כלם הם theopheustos - תאופניוסטוס, כלומר, אלוהים נשם אותם אל תוך בני האדם ואלה כתבו. דבר אלוהים הוא נשימתו של אלוהים אשר כתבה את כתבי הקודש באמצעות בני אדם.

מכלול הדברים שנכתבו נקרא בכתובים "דִּבְרֵי אֱלֹהִים" (רומים ג' 2). ברומים ג' שאול השליח מדבר על היתרון שיש לישראל ושואל, מה מבדיל אותם משאר העמים? בידיהם הופקד התנ"ך והוא מכנה אותו "דברי אלוהים". התנ"ך הוא מסר אלוהים, מילות אלוהים, דברי אלוהים. הנביא ירמיהו הוא דוגמה טובה לתהליך ההשראה הזה. הוא נקרא על ידי אלוהים עוד לפני שנולד, ובירמיה א 6-4 כתוב, "וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי נַעַר אָנֹכִי". ובפס' 9 הוא ממשיך לתאר את התהליך הזה, "וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ". איזו אמירה אדירה! הנה נתתי את דברי בפיך. זו הייתה ההבטחה של אלוהים אל מחברי הכתובים כולם.

כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים וכל כתבי הקודש באו מאלוהים. אנו מכירים בעובדה זו כי זו הייחודיות האלוהית של הכתובים. גם הקהילה הראשונה הכירה בכך. זאת למרות שרק בשנת 393 אחרי הספירה, ביססה הכנסייה באופן רשמי את הקנון של כתבי הקודש, במועצותיה שהתקיימו בהיפו ובקרתגו. לא לקח הרבה זמן עד שאנשים זיהו את האמת הזאת. קנון הכתובים לא היה המצאה של הכנסייה, בדיוק כמו שחוק הכבידה לא היה המצאה של ניוטון. ניוטון גילה את כוח המשיכה שאלוהים המציא, והכנסייה גילתה מגילות שנכתבו בהשראת אלוהים וזיהתה שאלוהים בעצמו כתב אותן. למרות שעבר זמן עד שנציגות רשמית של הכנסייה הציגה תווית רשמית שהכתובים נכתבו על ידי אלוהים, היה להם ברור לחלוטין, מן ההתחלה, מה מהכתבים הרבים היה דבר אלוהים ומה לא. ספרים חיצונים רבים ושגויים נשארו מחוץ לקנון, אבל מה שנכנס לקנון הכתובים היה דברי אלוהים חיים. אלוהים הוא המחבר של הכתובים.

מעניין לראות בכתבי הקודש שלעתים קרובות נעשה שימוש במילים "אלוהים" ו "כתבי הקודש" כבמילים נרדפות. לדוגמה, בגלטים ג' 8, נאמר, "וְהַכָּתוּב, בְּיָדְעוֹ מֵרֹאשׁ שֶׁאֱלֹהִים יַצְדִּיק אֶת הַגּוֹיִים עַל יְדֵי אֱמוּנָה, הִקְדִּים לְבַשֵּׂר לְאַבְרָהָם: 'וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל הַגּוֹיִם'". כאן נאמר שהכתוב הוא שאומר "ונברכו בך כל הגויים". אבל אם חוזרים לבראשית י"ב, רואים שם שאלוהים הוא זה שאמר את זה. "אלוהים אמר" ו- "הכתוב אמר", זה אותו הדבר. מה שהכתוב אומר, אלוהים אמר. מה שאלוהים אמר, הכתוב אומר.

במעשי השליחים י"ג, יש קטע מעניין בדרשה של שאול השליח, בפס' 35-32. שאול אומר, "וְאֲנַחְנוּ מְבַשְּׂרִים לָכֶם כִּי הַהַבְטָחָה אֲשֶׁר הֻבְטְחָה לַאֲבוֹתֵינוּ, שאֱלֹהִים קִיֵּם אוֹתָהּ לָנוּ, הַבָּנִים, בַּהֲקִימוֹ אֶת יֵשׁוּעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּזְמוֹר הַשֵּׁנִי: 'בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.' וְעַל הֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים לְבִלְתִּי שׁוּב עוֹד אֶל שַׁחַת, כֹּה אָמַר: 'אֶתֵּן לָכֶם חַסְדֵי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים.' לָכֵן נֶאֱמַר גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר: 'לֹא תִתֵּן חֲסִידְיךָ לִרְאוֹת שָׁחַת'". במילים אחרות, אלוהים הוא זה שמדבר בתהילים, וזה בדיוק מה שהשליח שאול מאשר. כאשר מזמורי תהילים מדברים, אלוהים מדבר.

ברומים ט' 17 נאמר, "וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֹה: 'בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ'". אבל בתורה מסופר לנו שאלוהים הוא שדיבר אל פרעה. שוב אנו רואים שכאשר אלוהים מדבר, זהו הכתוב שמדבר, וכאשר הכתוב מדבר, זהו אלוהים שמדבר. כך אנו מוצאים לעיתים קרובות את השימוש שנעשה בשתי האמירות האלה כבמילים נרדפות. אגב, כתבי הקודש אינם אומרים שהמחברים כתבו בהשראת אלוהים. שאול לא אומר זאת וגם שמעון כיפא לא אומר זאת. הכתובים הם עצמם בהשראת אלוהים. המחברים עצמם לא קיבלו השראה במובן של יכולת על טבעית כלשהי בה יכלו להשתמש בכל נקודת זמן שרצו כדי לכתוב את כתבי הקודש. הם קיבלו השראה רק כאשר אלוהים נתן להם את דברו. בשארית הזמן הם דיברו וכתבו ללא כל קשר להשראת אלוהים.

אם כך, כתבי הקודש אינם עוסקים באנשים שהיו בעלי השראה עליונה מבחינה טכנית כלשהי, אלא עוסקים במילים שנכתבו בהשראת אלוהים, במילים שאלוהים נשם דרך המחברים. לא ישעיהו, לא דוד, לא שאול, לא יוחנן ולא כל מחבר מקראי אחר, קיבלו השראה מתמדת ורציפה כדי שיוכלו לכתוב את כתבי הקודש בכל עת שירצו. לא ולא. היו רק רגעים מיוחדים שבהם הם קיבלו ישירות מאלוהים את דברו כדי לכתוב אותו, ומה שהם כתבו בשאר הזמן היה שלהם ונבע מתוכם. כלומר, לא האנשים הם שקיבלו את ההשראה אלא הכתובים. אלוהים נפח את דברו לקרבם, והם כתבו אותו, מילה במילה, את מה שאלוהים נפח אל קרבם. זה היה שונה בהרבה מהכתבה. הם לא הקשיבו לאיזה קול וכתבו בצורה מכנית כל מילה ששמעו. הדברים זרמו דרך ליבם, נשמתם, מוחם, רגשותיהם וחוויותיהם. אך כאשר הם דיברו או כתבו, כל מילה הייתה דבר אלוהים.

כאשר אלוהים נשף לתוכם את המסר שלו, והם נישאו והונעו על ידי רוח הקודש, הם דיברו את הדברים וחלקם כתבו אותם. זהו תהליך מופלא, על־טבעי ולא ברור, שהניב עבורנו את דבר אלוהים.

הרשו לי לנסות להסביר זאת על דרך השלילה, כדי להמחיש את הנקודה העיקרית שאני רוצה להדגיש. אמרתי שאין שום אזכור בכתובים אודות אנשים בעלי השראה כי הנקודה שאני רוצה להדגיש היא שכאשר מדברים על השראת הכתובים, אין הכוונה שהיו כמה אנשים בעלי יכולת אנושית ברמה גבוהה באופן מיוחד, מעין גאונים דתיים. העולם מלא באנשים כאלה. היו גאונים בתחום המוזיקה, מלחינים פוריים הרבה מעבר לאדם הפשוט, ואולי אפילו הרבה מעבר למוזיקאים המחוננים ביותר. יש גאונים בתחום הספרות, בשירה, בפרוזה. גברים ונשים דגולים בעלי יכולות מדהימות, שכתבו בחסד עליון, כמו שאומרים, מוזיקאים מלאי השראה, סופרים מלאי השראה, הוגי דעות ואחרים מלאי השראה.

אך כאשר אנו מדברים על השראת המקרא, אנו לא מדברים על רמה נשגבת כלשהי של הישג אנושי. לא ולא. לא מדובר באנשים שיכלו בזכות הגאונות הדתית שלהם, לכתוב את כתבי הקודש בכל זמן שהם רוצים. אף אחד מהם לא יכול היה לעשות זאת. רק כאשר אלוהים נתן להם את מה שהוא רצה שהם יאמרו או יכתבו, רק אז הם יכלו לעשות זאת, ורק תחת פעולתה של רוח אלוהים. ודרך אגב, הם לא כתבו שום דבר אחר, אף כתבים אחרים. אם שמעון כיפא היה סופר בעל השראה מדוע אין עוד כתבים שלו בנמצא שנמכרים, מפורסמים ומוערכים? מדוע הוא לא כתב עוד ספרים? ומדוע האחרים לא המשיכו וכתבו עוד ועוד ועוד ספרים, אם כתיבתם היא רק עניין של גאונות אנושית?

מחברי המקרא עצמם טוענים שאת מה שהם כתבו, אלוהים הוא זה שכתב. לא הם אלה שכתבו. מסקרנת אותי העובדה שבכתיבתם אין טעויות. הם אמרו שהם כתבו עבור אלוהים, אך אף פעם לא היה נראה שהם מודעים לכך. כשבוחנים את חייהם של מחברי המקרא, רואים שרובם לא היו מלומדים במיוחד אלא אנשים פשוטים. יחד עם זאת, הם מאד בטוחים בעובדה שהם כותבים את דבר אלוהים. למעשה, כ-4,000 פעמים בכתבי הקודש, טוענים המחברים שהם כותבים את דבר אלוהים, והם אף פעם לא עושים זאת מתוך תחושה של מודעות עצמית כלשהי. כלומר, הייתם מצפים שמתישהו לאורך הדרך הם יאמרו, "וזהו דבר אלוהים. ובכן, אני יודע שמאד קשה לכם להאמין שאני נותן לכם את דבר אלוהים עצמו במדויק, אבל חברים, אתם חייבים להבין שזוהי האמת לאמיתה. אני נשבע לכם בכל היקר לי, אני לא משקר לכם. זוהי האמת לאמיתה!"

אין שום אמירה כזו. אין שום אמירה כזו בכתובים, "איני יודע מדוע עליכם להאמין בכך, אך אני אומר לכם שזהו אכן אלוהים. הוא זה שאמר לי לומר לכם את הדברים האלה." אין שום תחושה של הצדקה עצמית. אין שום תחושה של הגנה עצמית. למרות שלרובם לא הייתה השכלה גבוהה והם לא נהנו ממעמד מכובד שהקנה להם במיוחד תפקיד של גאון ספרותי, הם אלה שכתבו דברי חוכמה עמוקה ועל טבעית, נבואות על העתיד, ודברים עתידים להתגשם שאכן התגשמו באופן מדויק לחלוטין.

הם כתבו על טבעו של אלוהים ועל אופיו. הם כתבו על מטרותיו האלוהיות שמתגלות ברחבי העולם. הם צדקו בכל דבר שהם אמרו. הם כולם טענו שדבריהם באו מאלוהים, ובכל זאת, הם מעולם לא טענו זאת מתוך מודעות עצמית כלשהי. זה פשוט מדהים. הם יצאו מתוך ההנחה שזהו דבר אלוהים וכך הם כתבו אותו.

יעקב תיאר את סמכותם של הכתובים, כאשר אמר בפרק ד 5 "הַחוֹשְׁבִים אַתֶּם כִּי לַשָּׁוְא אוֹמֵר הַכָּתוּב:..". הם בעלי סמכות! שאול השליח אמר באיגרת אל הרומים ז 12, "הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב". והוא התכוון לתורה שאלוהים גילה, לתנ"ך. מחברי הברית החדשה אישרו שהם כתבו את דבר אלוהים בדיוק כמו מחברי התנ"ך. ישנם כ- 320 ציטוטים ישירים מהתנ"ך בברית החדשה ועוד כ-1,000 התייחסויות עקיפות לתנ"ך. מחברי הברית החדשה האמינו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהתנ"ך נכתב בהשראת אלוהים והם האמינו במפורש שגם הברית החדשה שהם כתבו נכתבה בהשראת אלוהים. הם ידעו שהם כותבים את דבר אלוהים ולא רק כותבים בזכות גאונות אנושית עליונה. רוח אלוהים הניעה אותם לעשות את מה שהם עצמם מעולם לא יכלו לעשות.

דבר נוסף, יש אנשים שאומרים שכתבי הקודש אמנם נכתבו בהשראת רוח אלוהים, אבל רק המושגים הכלליים; ולא המילים הספציפיות עצמן. אני מתמודד עם הגישה הזאת כבר שנים, שאומרת כי המחברים קיבלו השראה מאלוהים במחשבות רוחניות גבוהות אבל את הדברים הם כתבו במילים שלהם. הם טוענים שאין ברשותנו באמת המילים שאלוהים אמר, לכן אין להיתפס במילה זו או אחרת, אלא פשוט לקבל את הרעיון המרכזי, להבין אותו וללכת עם זה. לזרום עם עצם המחשבה ולא לדאוג למילים עצמן, כי הן רק הפרטים הקטנים שמפריעים בהבנה הגדולה. שמעתי אפילו אנשים שמצטטים בהקשר הזה את הפסוק בשנייה אל הקורינתים ג 6, "הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה". ועוד דברים מסוג זה.

ובכן, אני רוצה לשאול אתכם, איך אפשר להעביר רעיון בלי מילים? אני לא בטוח שאני מבין את זה. לו היית אלוהים, איך היית מעביר למישהו את הרעיון שלך מבלי להשתמש במילים? זה פשוט לא הגיוני. כאשר משה ניסה לפטור את עצמו מלדבר בשם ה' כי היה כבד פה וכבד לשון, האם אלוהים אמר לו: 'אני אהיה עם המחשבות שלך ואלמד אותך מה לחשוב'? לא, הוא אמר, "אָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות ד 12), כלומר, אני אלמד אותך מה להגיד באמצעות הפה שלך. ישעיהו אמר שהוא שמע את קול ה' מדבר ואומר לו ללכת ולדבר אל העם. ירמיהו אמר שדבר ה' בא אליו ואמר לו מה להגיד. יחזקאל אמר, "וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ, בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם" (יחזקאל ג 4). אלו היו מילים שה' דיבר אליו, לא רעיונות או מחשבות מופשטות חסרות מילים.

עמוס אמר, "לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה, לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ז' 15-14). הוא אומר במפורש, "ויאמר אלי יהוה". בחוויית החזרה בתשובה המופלאה של שאול השליח, עליה הוא מספר במעשי השליחים כ"ב, חנניה דיבר אליו ואמר, "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּחַר בְּךָ לָדַעַת אֶת רְצוֹנוֹ וְלִרְאוֹת אֶת הַצַּדִיק וְלִשְׁמֹעַ קוֹל מִפִּיו" (פס' 14). אלוהים בחר בשאול השליח ומינה אותו לדעת את רצונו, לשמוע את קולו מפיו, להקשיב לו, ולדבר את המילים ששמע.

יוחנן אמר, "הָיִיתִי בְּהַשְׁרָאַת הָרוּחַ בְּיוֹם הָאָדוֹן וְשָׁמַעְתִּי מֵאַחֲרַי קוֹל גָּדוֹל... אוֹמֵר: אֶת אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה כְּתֹב... כְּתֹב אֶת אֲשֶׁר רָאִיתָ וְאֶת אֲשֶׁר הֹוֶה וְאֶת אֲשֶׁר עָתִיד לִהְיוֹת אַחֲרֵי כֵן" (התגלות א 10, 19). אפילו המשיח, הדבר שנהיה בשר, אמר שאת הדברים שהוא אומר הוא קיבל מאת אביו. ישעיהו אמר על המשיח, "וַיָּשֶׂם [ה'] פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה" (ישעיהו מ"ט 2). והוא גם אמר שאלוהים אפילו לימד את המשיח מה לומר, "אֲדֹנָי יְהוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים" (ישעיהו נ 4).

אי אפשר להעלות מחשבות בלי מילים. תפיסה כזו היא בגדר טיפשות כי באותו אופן אפשר לתאר מנגינה בלי תווים או מוזיקה בלי מנגינה, או לדבר על שמש ללא אור, על סכום ללא מספרים, על גיאולוגיה ללא סלעים, על אנתרופולוגיה ללא אנשים בדיוק כמו על מחשבות ללא מילים. למעשה, ההיפך הוא הנכון. הבה נפנה לרגע אל הראשונה של כיפא א 11-10, ונראה שם דבר מעניין שממחיש את העיקרון החשוב הזה. שמעון כיפא מתייחס כאן לנביאי התנ"ך שכתבו את האמת על אודות המשיח. והוא אומר, "אֶת הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם". במילים אחרות הוא אומר, הנה הם נביאי התנ"ך שמונעים על ידי רוח הקודש ונישאים בהשראתה בלבד, במטרה לדבר ולכתוב על המשיח. כאשר הם דיברו וכתבו על המשיח, הם ערכו חקירה מדוקדקת ודרשו בכתובים כדי להבין במדויק על מה הם מדברים.

שימו לב לנקודה זו: לא רק שהכתובים אינם מלמדים שיש מחשבות ללא מילים, אלא הם מלמדים שלפעמים אלוהים נתן מילים ללא המחשבה שמאחוריהן. אני לא מתכוון שהוא הכתיב להם והם כתבו באופן מכני וחסר הבנה, אבל היו דברים רבים שמחברי התנ"ך כתבו מבלי להבין את משמעותם באופן מלא. לא מדובר על כך שהם זיקקו וכתבו את פרי גאונותם הדתית. אלא מדובר על כך שהם כתבו את המילים שאלוהים נתן להם, בין אם הבינו אותן ובין אם לאו. זו הסיבה שבבשורת מתי כ"ד 35 כתוב: "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעַבְרוּ וּדְבָרַי לֹא יַעַבְרוּ", ושימו לב שכתוב דבריי ולא מחשבותיי.

לעומת אלה באים אחרים ואומרים שהשראת רוח אלוהים בכתיבת ספר הבריתות מתקיימת רק כשמדובר בעניינים של קדושה ולא בנושאים חילוניים כמו מדעים, היסטוריה, גיאוגרפיה ועוד. וגם עם הגישה הזו עלי להתמודד מדי פעם. הם אומרים שההיסטוריה של ספר הבריתות שגויה; הגיאוגרפיה של המקרא שגויה; המתמטיקה בספר הבריתות שגויה; ההצהרות המדעיות בספר הבריתות שגויות, אבל אין לנו מה לדאוג, השראת הכתוב מבטיחה לנו את קדושתם של הקטעים המקודשים, רק לא את קדושתם של הקטעים החילוניים. וזה כמו לומר, שאלוהים טוב בדברים דתיים אבל הוא זקוק לעזרה בתחומים אחרים, כי הוא לא מסתדר עם נתונים אחרים. ישנם כל מיני אנשים שמנסים לתקוף את כתבי הקודש על בסיס מחשבה זו.

אז הנה כמה דוגמאות מסקרנות למדי. האחת יחסית מוכרת, לכן לא נקרא את כל הקטע. ביהושע פרק י' מסופר על קרב ארוך שנמשך זמן רב. מפס' 12 ואילך מתואר כיצד באמצע הקרב קרה משהו לשמש, "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם". השמש נעמדה באמצע השמים ולא התקדמה יותר. מבקרי המקרא צחקו ולגלגו על כך במשך שנים ואמרו, השמש עמדה במקום? זה נשמע לכם מדעי? אם קיים קשר בלתי משתנה בין כדור הארץ לשמש, משמעות הדבר היא שכדור הארץ נעמד במקומו. כך הם אומרים, ולכן מסיקים שהמקרא לא מדעי במיוחד.

אבל העובדה היא שאם אותו מבקר מקראי היה נוכח שם באותו יום, זה היה נראה לו כאילו השמש נעמדה במקום. הוא יכול לזלזל במה שהמקרא אומר אבל מצד שני, אותו אדם יכול להביט מחלון ביתו בבוקר ולומר, "איזו זריחה יפה!". והאמת היא שזו לא זריחה כלל, אבל אף אחד לא אומר, "איזה סיבוב יפה של כדור הארץ!". גם אף אחד לא אומר זאת בלילה, כשהסיבוב הושלם ומביא לנו את השקיעה. אנחנו אומרים דברים כאלה כל הזמן. אנחנו אומרים ש"אנשים באוסטרליה חיים מתחת לכדור הארץ Down and Under". אבל זה ביטוי לשוני שאנו משתמשים בו כמו הביטוי, "ארבע קצוות תבל". איזה קצוות? ישנם דברים שאנו אומרים מנקודת מבט אנושית שלא נועדו להיות הצהרות מדעיות או טכניות.

דוגמה אחרת היא הקטע במלכים ב' פרק י"ח, שמתעד את העסקה שנעשתה בין סנחריב מלך אשור לבין חזקיהו מלך יהודה. מסופר שם שניתנו שלושים כיכרות זהב ושלוש מאות כיכרי כסף. זמן רב מידע זה לא נראה כל כך חשוב עד שארכיאולוגים גילו את התיעוד האשורי של אותה עסקה בין חזקיהו וסנחריב. למעשה, הם גילו את התיעוד של סנחריב המלך עצמו, אבל שם כתוב שמונה מאות כיכרות כסף ולא שלוש מאות. מבקרי המקרא באו וטענו שזה מסוג הדברים שהמקרא אינו מדייק בהם כי הוא אינו מקפיד במספרים הקטנים. אלא שאז נוספו מחקרים ארכיאולוגיים אחרים שגילו שאופן החישוב של כיכרות זהב ביהודה ובאשור היה זהה, אבל אופן החישוב של כיכרות הכסף היה שונה בין שתי התרבויות. והשוני היה גדול עד כדי כך שנדרשו שמונה מאות כיכרות כסף מאשור כדי להשוות אותן לשלוש מאות כיכרות כסף מיהודה. והנה ראה זה פלא, זה בדיוק מה שכתוב במקרא. הכתוב במקרא העברי תיעד בדיוק את מה שסנחריב תיעד בממצא האשורי.

נסתכל בדוגמה נוספת. ישנם מקומות רבים שנראה כביכול שהמקרא שגה בהם, אבל כשמתבוננים בכתוב ביתר תשומת לב מגלים שאין זה כך. אחד המקומות המסקרנים האלה מופיע בספר במדבר י"א ונפנה לשם כעת. בבמדבר י"א 31 כתוב, "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם". ההֶקשר של קטע זה הוא נדודי בני ישראל בסיני במשך זמן רב והצורך שלהם באוכל. אלוהים תיכנן להאכיל אותם בדרך מאד מעניינת והכתוב מתאר זאת כך, שרוח נשבה מאת ה' והביאה להקות של שלווים מן הים אל מחנה בני ישראל. הכתוב ממשיך ומתאר כיצד השלווים נחתו מסביב למחנה ישראל ברדיוס של יום הליכה אחד מצד אחד של המחנה ומהצד השני.

לא רק שלהקות השֹלווים נחתו סביב למחנה, הם נחתו על שטח גדול מאוד ועד למרחק רב. בסוף פס' 31 כתוב שלא רק שהשלווים הגיעו וכיסו שטח כה גדול אלא גם, "כְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ". כלומר הציפורים נחתו בגובה של שתי אמות על פני כל השטח המדובר. אמה היא מידת אורך מקראית שאורכה כחמישים ס"מ בערך, ונמדדת מן המרפק עד קצות האצבעות, מכאן שגובה שתי אמות שווה למטר אחד בערך. מה אמר אחד ממבקרי המקרא בנוגע למידות האלה? הוא החליט לעשות חישוב כלשהו אשר בעקבותיו הוא הגיע למסקנה שזה אחד הדברים המגוחכים ביותר שהוא קרא אי פעם. השאלה שהוא שאל היא זו, "האם הכתוב מתכוון לומר שעל גבי שטח כזה גדול שמכסה מרחק הליכה של יום אחד משני צידי המחנה, נערמו השלווים עד לגובה של מטר מעל פני האדמה סביב מחנה ישראל?"

הוא עשה חישוב של מספר השלווים שנערמו שם והוא הגיע למספר האסטרונומי של 19,538,468,306,672 שלווים שהם תשעה עשר טריליון, חמש מאות שלושים ושמונה מיליארד, ארבע מאות שישים ושמונה מיליון, שלוש מאות ושש אלף, שש מאות שבעים ושתיים. כמובן שזה עורר צחוק גדול... 19 טריליון שלווים נערמו סביב מחנה ישראל?! אבל החישוב הזה חשף את בורותו הרבה בהבנת הכתוב.

נוסח הכתוב בעברית לא אומר שהשלווים נערמו על גבי האדמה לגובה של מטר אחד אלא שאלוהים נשב ברוחו בלהקות השלווים מן הים אל המדבר, והציפורים הגיעו כשהן מעופפות בגובה נמוך של שתי אמות מעל פני האדמה, כלומר בגובה של מטר אחד. בדרך כלל שלווים לא עפים ומרחפים בגובה כל כך נמוך מעל פני האדמה, אבל כאן הם נישאו אל מחנה ישראל על ידי אלוהים ובכך היה קל לצוד אותם. נסו לדמיין את בני ישראל מושיטים את ידיהם ואוספים את השלווים שעפו סביבם בגובה כה נמוך עד שלכל אחד במחנה הייתה כמות מספקת די והותר.

שימו לב ידידיי, כשכתבי הקודש מדברים על מדע, על היסטוריה, על מתמטיקה, או על כל תחום אחר, זהו דבר אלוהים שמדבר. אלוהים איננו טועה ובאותה מידה גם דברו איננו טועה. מבקרי המקרא אולי רוצים ללעוג לכתבי הקודש אך בכל זאת, הכתובים מדויקים מבחינה מדעית ומכילים את עקרונות היסוד של המדע. קחו למשל את המרכיבים הבסיסיים ביותר של המדע: זמן, כוח, פעולה, חלל, חומר – אלו הם חמשת יסודות המדע. בתחילת המאה שעברה חי אחד הגאונים המבריקים בעולם המדע, הרברט ספנסר שמו. הוא צמצם את כל מה שקיים ביקום לאותן חמש קטגוריות: זמן, כוח, פעולה, חלל, חומר, והוא אמר שכל מה שקיים, קיים בתוך החמישה האלה. הוא טען שזוהי המטריצה של הקיום.

לאחר שנפטר בשנת 1903 הכתירו אותו כאחד המדענים המבריקים והדגולים, מכיוון שהוא גילה את חמשת היסודות של היקום. אבל מה שהוא לא הבין זה שכבר בפסוק הראשון בתורה כל חמשת היסודות מופיעים יחדיו. בבראשית א 1 כתוב, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". בראשית זה זמן, ברא זו פעולה, אלוהים זה כוח, את השמים זה חלל, ואת הארץ זה חומר. מטריצת הקיום והיקום מופיעה כבר בפסוק הראשון של דבר אלוהים. היקום מתקיים על רצף של זמן, כוח, פעולה, חלל וחומר, ואין האחד יכול להתקיים בלי השני. לכן הרצף כולו חייב היה להתקיים בו זמנית מן ההתחלה. הכל היה צריך להתחיל ביחד. המדע עצמו וכולו חייב להיות בתוך המטריצה הזו. שום מרכיב אינו יכול להיות חסר במטריצה הזו, כי אז לא יהיה לנו מה שיש לנו ואשר קיים היום.

לאחר שהיקום נברא, התהליכים המתקיימים בו תוכננו לפעול באופן מסודר. האנרגיה והחומר מתקיימים באמצעות קשרי גומלין ביניהם, כך שאין צורך בבריאה נוספת. ברגע שנוצר זמן, כוח, פעולה, חלל וחומר - אז זהו, זה כל מה שאתה צריך. בבראשית ב 2 נאמר: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". ה' סיים את מלאכת הבריאה וזהו, הכל נעשה במלואו ובשלמותו. הוא עשה את הכל בבת אחת, הוא ברא את המטריצה כולה בשלמותה, וזהו. מאז לא הייתה שום בריאה חדשה או נוספת, כי אין צורך שתהיה כזו. ההשבתה המוחלטת של כל פעולת הבריאה נקראת בפי המדע "החוק הראשון בתרמודינמיקה", או חוק שימור המסה והאנרגיה, שאיינשטיין השקיע בו זמן כה רב. זהו העיקרון הבסיסי, האוניברסלי והוודאי ביותר מכל עקרונות המדע, והוא נמצא ממש כאן, בדבר אלוהים. אלוהים סיים את מלאכתו, הפסיק לעשות את מה שעשה, וזהו, תם ונשלם. הוא עשה את הכל בבת אחת, והבריאה מעצם טבעה, ממשיכה לשמור על קיומה והמשכיותה.

החוק השני של התרמודינמיקה מדבר על כך שאי הסדר של כל מה שמרכיב את המערכת הקיימת במטריצה הזו רק הולך וגדל. המשמעות היא שמדובר בתהליך שמוביל בהדרגה להתפרקות, לחוסר סדר, ובסופו של דבר לחוסר פעולה דמויית מוות. את החוק הזה אנחנו רואים סביבנו במונחים הברורים ביותר. רומים ח 21-19 מצביע על כך, "כָּל הַבְּרִיאָה מְצַפָּה בְּכִסּוּפִים ... שתְּשֻׁחְרַר מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן". הבריאה גונחת ונאנחת ומחכה שקללת השעבוד לכיליון כבר תיפסק (פס' 22). האם ידעתם שהמדע אינו יכול להסביר את החוק השני של התרמודינמיקה? המדענים לא יודעים למה הכל הולך ומצטמצם אל האי־סדר, אל ההידרדרות, אל הכיליון ואל המוות. כתבי הקודש הם המקום היחיד שאפשר לגשת אליו כדי לקבל הסבר לכך, וההסבר שהם מביאים טמון במילה קטנה אחת בת שלוש אותיות - חטא. כן, חטא. חטא. פשוט חטא. לא תוכלו להיות אפילו חצי מדענים אם לא תאמינו בקיומו של החטא, כי בלעדיו לא תוכלו להסביר את טבעה של מטריצת הקיום.

כתבי הקודש נכונים ומדויקים בנוגע לכל פרט שמופיע בהם. כתוב באיוב כ"ו 7 שאלוהים "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה", כלומר על שום דבר. בין אם מדברים על ביולוגיה, גיאולוגיה, מטאורולוגיה, פיזיולוגיה, אנתרופולוגיה, הידרולוגיה, אסטרונומיה, לא חשוב על מה מדברים, כאשר כתבי הקודש מדברים, הם נכונים ומדויקים.

הנה דוגמה מאחד הנביאים בכתבי הקודש שנותנת לנו תובנה מדהימה וממחישה עד כמה מדויקים הם כתבי הקודש גם מהבחינה ההיסטורית. נפנה ליחזקאל פרקים כ"ו - כ"ט, ונתחיל בפרק כ"ו בו יחזקאל מקבל נבואה על חורבן העיר צור. צור הייתה עיר מבצר פיניקית, גדולה ומשגשגת למדי, ששכנה לחופו של הים התיכון, בתחום לבנון של היום. דבר אלוהים בא אל יחזקאל (פסוק 1) ומפסוק 2 עד 21 של פרק כ"ו, יחזקאל מספר לנו על החורבן העתידי של העיר צור.

"בֶּן אָדָם, יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם, הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים, נָסֵבָּה אֵלָי, אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה". במילים אחרות, מכיוון שצור לעגה על ירושלים, "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר, וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו. וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ, וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע. מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם, כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהָיְתָה לְבַז לַגּוֹיִם. וּבְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב תֵּהָרַגְנָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן, מֶלֶךְ מְלָכִים בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וְקָהָל וְעַם רָב. בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יַהֲרֹג, וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה. וּמְחִי קָבָלּוֹ יִתֵּן בְּחֹמוֹתָיִךְ, וּמִגְדְּלֹתַיִךְ יִתֹּץ בְּחַרְבוֹתָיו. מִשִּׁפְעַת סוּסָיו יְכַסֵּךְ אֲבָקָם מִקּוֹל פָּרַשׁ וְגַלְגַּל וָרֶכֶב תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ בְּבֹאוֹ בִּשְׁעָרַיִךְ כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה. בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת כָּל חוּצוֹתָיִךְ, עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד. וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ. וְהִשְׁבַּתִּי הֲמוֹן שִׁירָיִךְ וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ לֹא יִשָּׁמַע עוֹד. וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד, כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה".

התיאור כאן הוא די מפורט, כלומר הנבואה הזו איננה אמירה כללית על צור אלא היא תיאור מאד נקודתי, מדויק וספציפי. העיר צור היתה עיר פיניקית גדולה ששלטה על פניקיה במאה השביעית לפני הספירה. זו היתה עיר מבצר בעלת חומות גבוהות וחזקות שהגיעו לגובה של ארבעים וחמישה מטרים. עובייה של החומה היה כחמישה מטר ובתקופה שיהושע בן נון הוביל את בני ישראל לכבוש את ארץ כנען, היא שגשגה כלכלית. חירם הראשון היה המלך שלה. הוא עזר לדוד בזמנו לבנות את ארמון מלכותו בירושלים ולפי הכתוב בדברי הימים א' כ"ב, חירם גם עזר למלך שלמה לבנות את בית המקדש.

שלוש שנים לאחר שנבואה זו ניתנה ליחזקאל בגלות, עלה המלך נְבֻכַדְנֶאצַּר על צור והטיל עליה מצור שנמשך שלוש עשרה שנה. מכיוון שהייתה זו עיר מוקפת חומה אדירה, כל מה שהיה עליו לעשות כדי לכבוש אותה הוא פשוט לנתק אותה מכל ערוצי האספקה שנכנסו לעיר עד שבסופו של דבר תושביה ירעבו. ואכן המצור נמשך שלוש עשרה שנה, משנת 585 עד לשנת 573 לפני הספירה. בסופו של דבר העיר נכנעה, כי תושביה החלו למות מרעב. נְבֻכַדְנֶאצַּר הרס את החומות והמגדלים, החריב את העיר, ולמעשה עשה את כל מה שיחזקאל ניבא שהוא יעשה. וכמובן, נְבֻכַדְנֶאצַּר לא קרא את נבואת יחזקאל בשעה שעשה זאת. הוא נכנס אל העיר ולא מצא את השלל והעושר הרב. הוא חשב שימצא שלל רב, אך אנשי צור הוציאו מהעיר מבעוד מועד את כל אוצרותיהם באמצעות צי האוניות הגדול שלהם. הם העבירו את כל אוצרותיהם אל אי קטן שנמצא במרחק כ 600 מטרים מהחוף. ואכן, ביחזקאל כ"ט 18, יחזקאל ניבא ואמר, "וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ", וזה בדיוק מה שקרה. כאשר נְבֻכַדְנֶאצַּר הגיע לשם, הם כבר לקחו את כל אוצרותיהם לאי המרוחק. לנְבֻכַדְנֶאצַּר לא היה צי אוניות שיכול היה להביא את כל השלל בחזרה אל החוף. האי הפך להיות העיר צור החדשה שלאחר מכן המשיכה לשגשג במשך מאתיים וחמישים שנה. אבל עד כאן רק חלקה של הנבואה התגשם, החלק שדיבר על עליית נְבֻכַדְנֶאצַּר על העיר, על הרס החומה, על החרבת העיר, על הרג העם ועל אי מציאת האוצרות. בשלב הזה עדיין לא הושלמה כל הנבואה. ההריסות היו עדיין באתר הישן, והעיר כולה עמדה בחורבותיה.

כעבור 250 שנה הגיע לצור בחור צעיר בן עשרים וארבע, בשם אלכסנדר מוקדון. היה לו צבא של 33,000 חיל רגלי ועוד כ 15,000 פרשים. הוא הביס את הפרסים וכעת היה בדרכו למצרים. הוא היה זקוק לאספקה, לכן התקרב לאי שהיה עכשיו לעיר המשגשגת צור, ושלח הודעה, "אני רוצה מכם אספקה לכל אנשי, לכל סוסי ולכל צבאי". אנשי צור ענו לו, "תשכח מזה חבר! אנחנו אי ולך אין צי. אנחנו כלל לא מתכוונים לעזור לך". אלכסנדר הגדול לא אהב את תשובתם, ולעצבן את אלכסנדר הגדול, לא היה רעיון טוב. לא היה לו צי אוניות, ולכן הוא החליט למצוא דרך אחרת שבאמצעותה יוכל להגיע אל האי צור. הוא עשה את מה שיחזקאל הנביא אמר בנבואתו, "וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ, וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ" (יחזקאל כ"ו 12), כלומר, את כל האבנים מההריסות ומהחורבות ואת כל פסולת הבניינים של צור המקורית, הם ישליכו אל הים. וזה בדיוק מה שאלכסנדר מוקדון עשה.

חישבו על זה לרגע, איזה כובש היה מעלה בדעתו לעשות דבר שכזה? למה לבזבז כל כך הרבה זמן, לאחר שכבר כבשת את המקום, לאסוף ולהרים את כל האבנים וההריסות והעפר, ולזרוק אותם לים? אבל זה בדיוק מה שצריך היה לקרות, ולכן אלכסנדר עשה זאת. הוא השליך את כל האבנים והשברים, ההריסות והפסולת לים ובנה מזח באורך של כ 600 מטר וברוחב של חמישים מטר, מהיבשה עד לאי שעליו ישבה העיר צור החדשה.

בשלב זה התבצרו אנשי צור מאחורי החומות האדירות שהגיעו לשפת המים ממש. כאשר אלכסנדר מוקדון התקרב הוא הבין שיהיה על צבאו לעבור את החומות האלה בדרך כלשהי. לכן, כדי להצליח בכך, הוא בנה שני מגדלים גבוהים ומאסיביים, מעצים ועורות, כל מגדל בגובה של עשרים קומות בערך, והעלה עליהם קשתים ומטילי בליסטראות. בנוסף לארטילריה הורכבו על המגדלים גם גשרים נופלים. החיילים היוונים דחפו את המגדלים לאורך המזח, והקשתים ירו מלמעלה לעבר האנשים שבתוך החומות. כאשר הם הגיעו אל החומה, הורידו את הגשרים מטה והחיילים נכנסו ישר אל העיר. במהלך ההתקרבות של החיילים, ולאורך כל הדרך, זרקו עליהם אנשי צור בליסטראות וירו עליהם חיצים מהחומות. לכן המציאו היוונים מתקנים שנקראו "צבים", בדומה לקונכיות גדולות. את הצבים הרימו מעל העובדים לשם הגנה בשעה שבנו את המזח והתקרבו אל החומות.

העבודה נמשכה כשבעה חודשים, ולבסוף נכנס אלכסנדר מוקדון אל העיר והרג כשמונת אלפים איש. לאחר מכן הוא הוציא להורג עוד כשבעת אלפים איש ואף מכר לעבדות עוד כשלושים אלף. בכך הוא הגשים כל פרט ופרט בנבואה של הנביא יחזקאל. בניגוד לעיר ירושלים, שנבנתה מחדש ושוקמה כשבע עשרה פעמים במהלך ההיסטוריה, העיר צור מעולם לא נבנתה מחדש. וכך אמר אלוהים במדויק בנבואת יחזקאל על העיר צור, "הָיִית וְאֵינֵךְ עַד עוֹלָם" (יחזקאל כ"ז 36). ומעניין לציין מה תושבי צור עושים היום, בימנו. אם תיסעו לשם, תגלו שהם מייבשים את רשתות הדייג שלהם על הסלעים, בדיוק כפי שהנבואה אמרה שהם יעשו, "וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע, מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה, לֹא תִבָּנֶה עוֹד, כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה" (שם 14). המשמעות של משטח חרמים היא סלע שומם שהדייגים פורשים עליו את רשתות הדיג שלהם.

אגב, גם העיר צידון שהיא עיר אחות לצור, קיבלה נבואה. ביחזקאל כ"ח 23-22 כתוב, "וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלַיִךְ צִידוֹן, וְנִכְבַּדְתִּי בְּתוֹכֵךְ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה, בַּעֲשׂוֹתִי בָהּ שְׁפָטִים וְנִקְדַּשְׁתִּי בָהּ. וְשִׁלַּחְתִּי בָהּ דֶּבֶר וָדָם בְּחוּצוֹתֶיהָ וְנִפְלַל חָלָל בְּתוֹכָהּ, בְּחֶרֶב עָלֶיהָ מִסָּבִיב, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה".

ובכן, אלוהים התכוון להביא על צידון, הממוקמת כעשרים ק"מ צפונית לצור, מלחמה גדולה ומדממת כיוון שהייתה מרכז פולחן של הבעל. למרות שהנבואה מדברת על דם ברחובות וחרבות בכל מקום, הרי שאין בנבואה כל איזכור להרס או חורבן מלאים של העיר. ושוב, זה אכן מה שקרה. צידון דיממה במשך תקופות רבות, וסבלה חורבן והרס שוב ושוב. העיר היתה תחת מצור פעמים רבות, אך היא עדיין קיימת כעיר. צידון היא עיר מוכרת ומרכזית בלבנון של ימינו.

בשנת 351 לפנה"ס שלטו בצידון הפרסים והם שמו עליה מצור. לתושביה לא הייתה כל תקווה להציל את העיר ולכן, כארבעים אלף איש שסבלו תחת מתקפות הפרסים, בחרו למות במקום להיכנע לאלימות אויביהם. הם הציתו את עצמם בביתם ושרפו כך את עצמם ואת בתיהם. דם רב ניגר ברחובות צידון שוב ושוב. העיר נכבשה שלוש פעמים על ידי הצלבנים ושלוש פעמים על ידי המוסלמים. בשנת 1840 היא הופצצה על ידי הכוחות המשולבים של אנגליה, צרפת וטורקיה. אבל היא עדיין עומדת, לא חרבה, כי אלוהים לא אמר שהיא תיחרב. זו הסיבה שהיא עדיין קיימת.

כשלומדים את כתבי הקודש מוצאים בהם נבואות של אירועים היסטוריים שהתגשמו באופן המדויק ביותר. ביחזקאל ל' יש נבואה על חורבן מצרים. בנחום א' נבואה על חורבן נינווה. בישעיה י"ג נבואה על חורבן בבל. בהושע י"ג נבואה על חורבן שומרון. ביחזקאל כ"ה חורבן על מואב ועמון. פיטר סטונר היה מתמטיקאי שלקח 11 נבואות מהתנ"ך, על כל פרטיהן, וחישב מהי ההסתברות שהן תתגשמנה באופן מקרי. הוא הגיע למספר של 1 מתוך 5.76X10 בחזקת 59. אנחנו אפילו לא יודעים מה זה אומר ואיננו מסוגלים לחשוב בצורה כזו. אך לדברי סטונר, זה הסיכוי או ההסתברות, שנבואות אלה אכן תתגשמנה.

לכן, כשהכתובים נוגעים בתחומי המדע, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה או בכל תחום אחר, אתם יכולים להיות בטוחים שכתבי הקודש מדויקים לחלוטין. זהו דבר אלוהים! ולכן שוב, מהי התועלת בכל זה? כדי לענות על שאלה זו עלינו לחזור אל הטקסט שאיתו התחלנו היום, ושם גם נסיים. האיגרת השנייה לטימותיאוס ג 17-16. מה התועלת או היתרון בכל מה שראינו היום? "כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב", איזה דבר אדיר! איזו מטרה נעלה!

לא רק שיש ברשותנו דבר אלוהים, אלא שיש ברשותנו דבר אלוהים אשר יכול להכשיר אותנו לכל מעשה טוב. זה עניין אחד לו היה לנו דבר האלוהים שכולו טוב, אך זה עניין שונה לחלוטין כשיש לנו דבר האלוהים שהוא משנה חיים ממש. אם כן, מה אמורה להיות התגובה שלנו? קודם כל, האמן בדבר אלוהים. האמן בו! שנית, למד אותו. שלישית, כבד אותו. אלוהים הוא רם ונישא. אהוב את דברו. בתהילים קי"ט 97 דוד אומר, "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ". ציית לדבר אלוהים, עשה את מה שהוא מצווה. הילחם למענו. ביהודה 3 נאמר, "...וְלַהֲאִיצְכֶם לְהִלָּחֵם לְמַעַן הָאֱמוּנָה שֶׁנִּמְסְרָה אַחַת וּלְתָמִיד לַקְּדוֹשִׁים". הכרז אותו. בשנייה לטימותיאוס ד 2 כתוב, "הַכְרֵז אֶת הַדָּבָר…".

האם אתם מודעים לכך שבמהלך כל ימי חייכם אתם כנראה תאכלו כמויות אדירות של בשר, עוף, כבש ודגים. אתם תצרכו כמויות אדירות של חיטה ותבואה, פירות וירקות. אבל אני רוצה להזכיר לכם את מה שישוע אמר, "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" – אז על מה? "עַל כָּל מוֹצָא פִי יהוה". על כל מילה שיוצאת מפיו של אלוהים (מתי ד 4). חברים יקרים, בזמן שאתם ממשיכים לאכול ולאכול, הקדישו קצת זמן לספר הכתובים הזה. הבה נתפלל ביחד.

כָּל מוֹצָא פִי יהוה - איזו הכרזה. אבינו שבשמים, עד כמה מרגש לדעת שזהו ספר הכתובים שבידנו, מילים שיצאו מפיו של אלוהים. האלוהים שלא רק מכיר את ההיסטוריה אלא כותב אותה; שלא רק מבין במדע אלא ברא אותו; שלא רק מבין את המימד הרוחני, אלא הוא עצמו המציאות הזו. אלוהים יקר, איזה אוצר יש בידינו! עזור לנו לאהוב את דברך, לכבד את דברך, להאמין בדברך, ללמוד את דברך, להגן על דברך ולהכריז את דברך. הפוך אותנו לאנשי הספר, אשר בזמן שאנחנו מאכילים את עצמנו בכל שאר הדברים שיש לנו בחיים, איננו שוכחים, שאנו באמת חיים על פי כל מילה שיוצאת מפיך.

אבינו, עזור לנו לעמוד בהתחייבויות שעלינו לעשות, כדי לרענן את המסירות והדבקות שלנו לדברך, כי הרי בדברך אתה מתגלה אלינו. אנחנו כמהים להכיר אותך. מי ייתן ונבין שלדעת אותך ניתן באמצעות דברך ודרך ניסיונות וחוויות החיים שבהם אנחנו מיישמים את דברך. אנא ענה על כל צורך שקיים בכל לב. בשם ישוע המשיח, אמן.

המקור זמין באינטרנט בכתובת:

https://www.gty.org/library/sermons-library/55-17

הינך רשאי להשתמש בתוכן זה של GRACE TO YOU למטרות שאינן מסחריות, בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של GRACE TO YOU.