שיעור 7: הישות והשירות של רוח הקודש

אפסים ה' 18

הבה נפנה אל האיגרת לאפסים ה' 21-18: "אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ. וְהַשְׁמִיעוּ בֵּינֵיכֶם תְּהִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת רוּחָנִיּוֹת. שִׁירוּ וְזַמְּרוּ לַאדֹנָי בִּלְבַבְכֶם, וּבְכָל עֵת הוֹדוּ עַל הַכֹּל לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת אֱלֹהִים".

נתפלל ביחד.

אבינו שבשמים, תודה לך עבור דברך אלינו בפסוקים חשובים אלה. אדון, בבואי לדון בנושא כה נעלה כמו הימלאות ברוח, אני מרגיש כמעט לא ראוי למשימה שלפני. אבל אני יודע עד כמה הנושא חשוב, מעשי וחיוני עבורנו, כי זו מצווה ברורה שנתת לנו. לכן אדון, אני מבקש שתעניק לנו את חוכמתך, לי כדובר ולאלו המאזינים לי, כדי שכולנו נציית לך, ואף נבין את מלוא המסר שאתה נותן לנו. בשם המשיח אדוננו. אמן.

באיגרת אל האפסים, אנו לומדים שעלינו להתהלך כראוי לייעודנו כמאמינים, שעלינו לנהל אורח חיים הרצוי לאלוהים, ושאלוהים הציב עבורנו, באופן הברור ביותר, את הגבולות שלו עבור החיים שלנו. בפרקים ד'-ה'-ו' של איגרת זו, אנו רואים כיצד על המאמין המשיחי לחיות ומבינים כיצד עליו לנהל את אורח חייו. אבל המפתח להבנה הזו מצוי כאן, בפרק ה' פסוק 18. עליכם להבין שבלי הפסוק הזה, אי אפשר להגשים את כל מה שכתוב באיגרת. ללא פסוק זה, כל מה שנאמר בפרקים אלה הופך להיות סדרה של אמירות, משפטים וחוקים לגליסטיים בלבד. בלי הפסוק הזה אנחנו דומים למכונית עם מנוע אדיר, כמו שמתואר בפרקים א' – ג', ובידינו מפת דרכים מפורטת ביותר, כמו שמתואר בפרקים ד' – ו', אבל בלי הדלק שיכול לקחת אותנו במכונית הזו אל המטרה והיעד שלפנינו.

לולא המילים היפות הכתובות כאן באפסים ה' 18, "הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ", היינו כולנו פועלים לגמרי בבשר. זהו לב ליבו של העניין, הדלק שגורם לנו להתהלך כראוי לקריאתנו, המפתח לחיים המשיחיים הראויים. אם מקור הכוח שלכם הוא לא רוח האלוהים, לעולם לא תוכלו להתהלך בענווה, להיות באחדות, ללכת באור, לחיות באהבה, להתהלך בחכמה ולא להידמות לעולם הזה. עליכם להבין שרק חיי אלוהים, השוכנים בנפשו של אדם, יכולים להניב אורח חיים שכזה. אם זה לא היה כך, וזו לא היתה האמת, אז כל אדם היה יכול לנהל כך את אורח חייו, באם הוא נולד מאלוהים או לא.

אם כן, המסר המרכזי והמהותי הזה באפסים ה' 18 פותח לפנינו אופקים חדשים של הבנה, עם עומק ורוחב חדשים. ואגב, חשוב לציין שמי שלא מציית למסר הכתוב באפסים ה' 18, לפי הכתוב הוא כסיל. כי תראו מה כתוב בפס' 15, "וְעַתָּה שִׂימוּ לִבְּכֶם לְהִתְהַלֵּךְ בִּזְהִירוּת - לֹא כִּכְסִילִים, אֶלָּא כַּחֲכָמִים". הכסיל הגדול מכולם הוא זה שמנסה להתהלך בענווה, לחיות באהבה, ללכת באור, להתהלך בחכמה, למלא את רצון אלוהים ולעשות את כל אלה בכוחות עצמו, כלומר בבשר, זאת הכסילות הגדולה ביותר. כי על המאמין המשיחי לפעול ולעשות את כל זה בכוחה של רוח הקודש בלבד.

כעת עולה השאלה, מה זאת אומרת להימלא ברוח? רבים הם הנבוכים והמבולבלים שאינם מבינים את משמעות הדברים. יש החושבים שמדובר בקבלת פרץ רוח אלוהי כלשהו, אחרים אומרים שזה קורה כאשר מדברים בלשונות. הם גם אוהבים לשאול, "האם התמלאת ברוח הקודש?". אבל בשאלה זו הם למעשה מבדילים בין אלה שכן ואלה שלא קיבלו את פרץ הרוח האלוהי בחייהם. כאילו שאם חוויתם חוויה מרגשת כלשהי בחייכם אז כן התמלאתם ברוח, ואם לא חוויתם אז לא התמלאתם. וכידוע לכם, קיימות דעות שונות ודיונים רבים סביב הנושא הזה. לעומת אלה שאומרים שההימלאות ברוח מתרחשת בזמן שחווים פרץ רוח אלוהי ומרגש כלשהו, אחרים טוענים שהרוח פשוט נוכחת בחיי המאמין, ללא השפעה מעשית כלשהי שנראית לעין בחייו. אבל האמת היא ששתי הדעות האלה שגויות בעצם מהותן. לא מדובר בחוויה מרגשת בהכרח, וגם לא מדובר בנוכחות בלבד. ההימלאות ברוח זו מציאות אמיתית וממשית אותה עלינו להבין היטב, ואת זאת ננסה להשיג היום.

בבואנו לדון בנושא ההימלאות ברוח, עלינו להבין בראש ובראשונה שזוהי מצווה. הפועל בפסוק זה מופיע בלשון ציווי, "הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ". אך לפני המצווה מופיעה מילת ניגוד – אלא, כלומר יש כאן ניגוד בין ההימלאות ברוח לבין מה שכתוב לפני כן, "אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ". ההיפך מהימלאות ברוח זה שִכְרות מיין ושניהם עומדים בניגוד זה לזה. חשוב להבין ששאול השליח מדבר כאן על שִכְרות בהקשר פולחני, כשעובדי האלילים ניסו להתאחד באופן רוחני עם האלים שלהם. שאול אינו מדבר כאן על שִכְרות כתוצאה משתייה מופרזת של יין בהקשר חברתי, כפי שאנו מכירים זאת בימינו. אתם אולי השתכרתם לפני שהייתם מאמינים, אבל לאחר שנהייתם משיחיים אתם נמנעים מכך, או נכון יותר לומר, עליכם להימנע משכרות בהקשר החברתי וגם בהקשר התיאולוגי. השִכְרות כחלק מהפולחן הפגני, גרמה לעובדי האלילים להיות בעלי מודעות רוחנית גבוהה יותר ולכן באמצעותה הם שאפו להשיג אחדות עם אליליהם.

שִכְרות זו הייתה קיצונית עד כדי כך שהיא גרמה להם להקיא, וזאת הם עשו רק כדי שיוכלו לשתות ולהשתכר עוד. ישנם ממצאים ארכיאולוגים וכלים שנמצאו שנועדו למטרות פולחניות אלה - שתייה לשוכרה, הקאה, וחוזר חלילה. עובדי האלילים בחרו במנהג הפסול של שִכְרות על מנת להגיע, לפי אמונתם, לרמות מודעות גבוהות יותר כדי לתקשר עם האלים שלהם, אך שאול השליח מציב התנהגות זו באופן מנוגד לחלוטין להוראה להימלא ברוח הקודש. הוא אומר באפסים ה' 20-19 כך, "הַשְׁמִיעוּ בֵּינֵיכֶם תְּהִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת רוּחָנִיּוֹת. שִׁירוּ וְזַמְּרוּ לַאדֹנָי בִּלְבַבְכֶם, וּבְכָל עֵת הוֹדוּ עַל הַכֹּל לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ. הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לָאָדוֹן". את כל זה, הוא אומר, עשו מתוך הימלאות ברוח הקודש ולא מתוך שִכְרות. הניגוד הוא קיצוני ביותר.

שאול מדגיש שאת השמחה, את התרוממות הרוח, את ההתחברות שלנו באלוהים, אנו נמצא רק בו. ואת הבסיס לתהילות, לתשבחות, לשירה הרוחנית ולזמרה בלבבנו נמצא רק ברוחו. הפולחן הטמא, המיני, הסוטה, ההולל, המפתה והזנותי היה מושפע כל כולו משִכְרות. ואילו ההשתחוויה שלנו, המוסיקה היפה, ההתחברות עם אלוהים, אלה מושפעים כולם מההימלאות ברוח הקודש. ההבדל הגדול והניגוד הקיצוני בין שני עולמות אלה, היה חרוט במחשבתו של שאול, ולכן הוא מדבר כמאמין משיחי ואומר במפורש שעליכם לעזוב לחלוטין את העולם האחד, של פולחן פגני, ולבוא לעולם השני, אל המקום בו אתם נמלאים ברוח הקודש.

ניגוד זה מופיע גם במקומות אחרים בכתבי הקודש. לדוגמה נפנה אל לוקס א' 15 שם כתוב, "כִּי גָּדוֹל יִהְיֶה לִפְנֵי יהוה, יַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְיִמָּלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵרֶחֶם אִמּוֹ". נבואת ההבטחה הזו ניתנה עבור יוחנן המטביל, אשר אחד המאפיינים שלו יהיה שהוא לא ישתה יין אלא יהיה מלא ברוח הקודש. הניגוד הזה מופיע כאן בצורה מאד ברורה. יוחנן המטביל לא יושפע מיין אלא מהרוח. המוטיבציה שלו לא תנבע מהשפעת האלכוהול על מוחו, אלא מפעולת רוח הקודש במחשבתו. הרוח היא זו שתדריך אותו ולא המשקאות החריפים, כפי שרואים זאת בכל כך הרבה בני אדם.

ראו גם את מעשי השליחים ב', שם הניגוד מופיע שוב. זוכרים את יום 'מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת' (חג השבועות) כשכל התלמידים התמלאו ברוח הקודש? כתוב שם בפס' 4, "וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר". הם התחילו לדבר בכל מיני שפות, ובפס' 11-9 מופיע פירוט של כל השפות האלה. הם היללו את אלוהים בשפות שכלל לא הכירו, כי האדון נתן להם את הלשונות האלה כשהם התמלאו ברוח הקודש.

אבל בפס' 12 אנו רואים שהאנשים סביב חשבו אחרת, "הַכֹּל הִשְׁתּוֹמְמוּ וְנָבוֹכוּ. אָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: מַה זֶּה צָרִיךְ לִהְיוֹת? אֲבָל אֲחֵרִים לָעֲגוּ וְאָמְרוּ: מְלֵאֵי יַיִן מָתוֹק הֵם". העומדים מהצד חשבו שזה ביטוי לעוד פולחן אלילי טיפוסי. היהודים שביניהם תמיד חשבו שזה מאד זר, מוזר וטמא איך שהגויים מהללים את אליליהם תוך כדי שִכְרות. אבל כאן הם חשבו שזה בדיוק מה שקורה לאחים היהודים שלהם, שהם הידרדרו עד כדי כך שהם מתנהגים כמו הגויים הפגניים. לכן הם לעגו להם ואמרו שהם שיכורים.

הם לעגו ואמרו, "היום רק התחיל, עדיין בוקר, והם כבר שתויים ושיכורים מיין, כמו הגויים". אבל אז שמעון כיפא קם ואמר בפס' 15, "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵינָם שִׁכּוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם סְבוּרִים", והוא מסביר להם שהם מלאים ברוח הקודש. ההשוואה בין שִכְרות והימלאות ברוח מופיעה פעמים רבות בכתובים, כי אנשי העולם אינם מסוגלים להבדיל בין השניים, ולכן יש צורך להסביר את ההבדל ביניהם ולהדגיש זאת שוב ושוב.

נחזור כעת אל האפסים ה' 18 ונראה שגם כאן הניגוד הזה מופיע ומודגש, "אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ". אני בטוח שכאשר שאול כתב זאת, הוא חשב על התיאור של חג השבועות, כשהתלמידים התמלאו ברוח הקודש בפעם הראשונה. הדברים שהם עשו נראו לצופים מן הצד כאילו הם שיכורים ועוסקים בפולחן אלילי כלשהו, ולכן הוא מדגיש זאת כאן כניגוד מוחלט.

נשוב לעניין המרכזי שלנו והוא המצווה להימלא ברוח הקודש, כי זוהי אמת גדולה וחשובה. זו אמת חשובה גם לאלו מכם שכבר למדתם וחקרתם את הנושא ומכירים אותו היטב וגם למי שזו הפעם הראשונה שהוא שומע על מצווה זו. בפסוק 18, כששאול אומר להם להימלא ברוח, הוא מדבר בלשון ציווי, והציווי נאמר בזמן של הווה מתמשך כלומר, הימלאו ברוח כל הזמן. זאת לא אופציה, זאת לא הצעה וגם לא הזמנה, זו מצווה.

זה מדאיג ביותר שרבים בעולם המשיחי כיום לא יודעים מה זה להימלא ברוח. למרות שזוהי מצווה מפורשת בכתובים, יש את אלה שמעולם לא יישמו בחייהם את העיקרון הרוחני הזה. גם אנחנו, בזמן כזה או אחר, נכשלנו ביישום מצווה זו בחיינו. זה מדאיג, מכיוון שיש הרבה ספרים ומאמרים בנושא שאומרים שהמשיחי אינו חייב לטרוח ולהתעסק בדבר הזה. כאילו שיש קבוצה חדשה שנמצאת בין שתי קבוצות מוכרות וידועות. מצד אחד יש את הרוחניים, שאוהבים את דבר אלוהים, הולכים בנאמנות אחרי האדון, מצייתים לדברו, מתהלכים באמת ופועלים באור. מצד שני יש את אלה שלא נושעו, לא נולדו מחדש, ההולכים לעבר הגיהינום. ובאמצע ישנה קבוצה חדשה של אנשים שאמנם נושעו אבל נשארו אדישים לכל הדברים הרוחניים. הם לא הולכים לגיהינום, אבל הם גם לא נמצאים באמת במלכות אלוהים. הם אולי מאמינים, אבל הם כלל לא מחויבים לחיים המשיחיים.

קראתי אתמול מאמר של תיאולוג ידוע שאומר שהאנשים האלה אמנם נושעו אבל הם לא הולכים באור. אני לא ממש מבין את זה ולא תופס את משמעות הדבר, אבל זה מה שהוא כותב. הרי אם נושענו וניצלנו מחשכת העולם הזה והגענו אל מלכות האור של בן האלוהים היקר, ואם אנו מתהלכים באור כפי שהוא באור, אני לא מצליח להבין היכן נמצאים האנשים האלה. אבל מה שהוא אומר זה שהם ממשיכים לבוא, כי הם אכן נושעו, אבל למעשה הם לעולם לא נחלצו לחלוטין מהחושך. ולמרות שהם נושעו, שום דבר חדש לא קורה בחייהם. כך שכעת יש לנו שלוש קבוצות של בני אדם – האדם הגשמי, המאמין הרוחני והמאמין הבשרי. ולקבוצה השלישית אומרים, "אתם בסדר, אתם נושעתם ואתם הולכים לגן עדן. זה בסדר אם אתם לא ממש מסתדרים עם אורח החיים המשיחי, אל תדאגו, אתם בסדר ואתם לא תאבדו את הישועה שלכם. אתם אמנם תיכנסו לגן עדן, אבל לא יהיה לכם מקום מכובד כמו שיש לנו, אבל זה בסדר. לפחות תיכנסו לשם". כך נוצרת קבוצה מאד גדולה של אנשים שנוח להם, אבל האמת היא שאלוהים לא מסתכל על הדברים בצורה זו.

האדון לא נותן לנו את האפשרות לבחור, "אם אתם מעדיפים להתחייב אז טוב, תתחייבו, אבל אם אתם רוצים להישאר מאמינים שחיים בבשר, זאת גם אפשרות". הוא לא מעמיד זאת כאופציה. אלוהים הציב אמת מידה מאד ברורה, ואי אפשר לומר שבידינו לבחור אם לתת לישוע להיות אדון בחיינו או לא. הרי הבחירה הזו חיונית עבור הישועה שלנו. לכן, אינני רוצה לומר שאנשים אלה יכולים להישאר באזור הנוחות שלהם ולהיות משיחיים מבלי לעשות דבר בנדון. כי עליהם להקשיב למה שכתוב, שהאדון ציווה עלינו להימלא ברוחו, ושכל דבר שהוא פחות מזה הוא חוסר צייתנות ממדרגה ראשונה. אם החיים שלכם מתאפיינים בחוסר צייתנות שכזה, אזי אינכם משיחיים לאור הכתוב באיגרת הראשונה ליוחנן א' 6-5, לא משנה מה דעתכם בנושא. זאת הסיבה מדוע הנושא הזה כל כך חשוב וחיוני. משיחיים אמיתיים, בעלי אמונה אמיתית, לא יכולים להתכחש לאדונותו של ישוע המשיח. הם גם לא יכולים להתכחש להימלאות ברוח האלוהים, והם גם לא יכולים לחיות בנוחות כמאמינים המתהלכים לפי הבשר ולומר, "אני פשוט לא בנוי להתחייבות שכזאת". לא ולא! זוהי מצווה מאת אלוהים והיא חלה על כל מאמין ומאמין. והדבר היחידי שעלינו לעשות עם מצווה של אלוהים זה לציית לה.

כעת ברצוני לבחון את המשמעות של הפועל "הימלאו", ולהבין שיש כמה רבדים במשמעות זו. הדבר הראשון, הבסיסי והחשוב הוא העובדה שאומרת שלכל מאמין יש את רוח הקודש במלואה. מישהו אמר לי לאחרונה, "אני מאמין כבר הרבה זמן ופתאום גיליתי שאין לי רוח הקודש. אז ביקשתי זאת מאלוהים והוא נתן לי את הרוח ומאז כל חיי השתנו". אני הקשבתי לאותו אדם, הבנתי את כוונתו, ובליבי בירכתי אותו. אבל מה שבאמת קרה לו, זה שהוא גילה את משמעות הצייתנות בחייו הרוחניים, צייתנות לדבר אלוהים בנוגע לרוח הקודש. זה לא שהוא פתאום קיבל את הרוח, כי הנקודה החשובה היא זו: לכל משיחי, מהרגע שהוא מתחיל להאמין, יש את רוח הקודש. אין משיחי, אם הוא תלמיד אמיתי של ישוע המשיח, שאין לו את רוח הקודש. עליכם להבין שמה שמושיע אתכם זה חיי אלוהים בקרבכם, וכאשר אתם נולדתם מחדש, כילדי אלוהים, אלוהים בא לשכון בכם באמצעות רוחו. לכן, אין דבר כזה - משיחי שאין לו את רוח אלוהים.

הבה נראה את האמת הזו במקום אחר, בפסוק מדהים שמופיע ברומים ח' 9, "אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַבָּשָׂר, כִּי אִם לָרוּחַ, אִם אָמְנָם רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בָּכֶם. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לַמָּשִׁיחַ". דרך אגב, משמעות הביטוי, להיות כפוף לבשר, בכתבי הקודש, מתייחס על פי רוב ללא נושעים, לאבודים, למי שאינו משיחי. בפס' 8-7 שאול כתב, "שֶׁהֲרֵי מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע. וְהַכְּפוּפִים לַבָּשָׂר אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת רְצוּיִים לֵאלֹהִים". מה ששאול אומר כאן זה שאם אתם כפופים לבשר, אז למעשה לא נושעתם. אולי אתם רואים את עצמכם כמאמינים לא רוחניים, כפי ששאול מתאר אותם בראשונה לקורינתים א' 3-1, ואולי אתם רואים את עצמכם כפי שהוא מתאר זאת ברומים ח' 8-7, ואולי באמת לא נושעתם כלל. לכן, אם נוח לכם במצבכם הנוכחי, כך או כך, רצוי שתבחנו את עצמכם כדי לדעת אם נושעתם או לא.

אמנם יש משיחיים שמתנהגים כאילו הם כפופים לבשר, אבל בדרך כלל התנהגות כזו מאפיינת את הלא מאמינים שלא נושעו. הם נמצאים בעוינות לאלוהים, הם לא כנועים לתורת אלוהים, הם אינם מסוגלים לציית לדבר אלוהים ולא לפעול בהתאם לרצונו. אבל בפס' 9 הוא אומר, "אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם כְּפוּפִים לַבָּשָׂר, כִּי אִם לָרוּחַ". אם אתם מאמינים אתם כפופים לרוח. אם אתם מאמינים אינכם כפופים לבשר.

והוא ממשיך בפס' 9 ואומר, "אִם אָמְנָם רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בָּכֶם", כלומר, אם אתם מאמינים, אתם כפופים לרוח, מכיוון שרוח אלוהים שוכנת בכם. ואז בא סוף הפסוק שמסכם ואומר, "וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, אֵינוֹ שַׁיָּךְ לַמָּשִׁיחַ". האם אתם מבינים את מה שכתוב כאן? אם אין לכם את רוח הקודש, זה לא מצביע על היותכם פושרים באמונה שלכם או על חוסר עומק רוחני, אלא על העובדה שלא נושעתם כלל. זה מה שכתוב, מי שאין לו את רוח המשיח, אינו שייך למשיח. וגם ההיפך הוא נכון, מי שיש לו את רוח המשיח, הוא שייך למשיח. אתם רואים עד כמה זה פשוט? ובפס' 10 שאול אומר, "אֲבָל אִם הַמָּשִׁיחַ בְּקִרְבְּכֶם", כלומר, אם נושעתם והמשיח שוכן בכם, יש לכם את רוח הקודש.

חשוב מאד שתבינו זאת מן ההתחלה. חלק מכם מאמינים חדשים ואולי זה קשה לכם להבנה. אבל רוח הקודש שוכנת בכם במלואה כי אתם מאמינים, וזוהי רוח המשיח, לא במקצת ולא בחלק אלא כל כולה. שמעתי אנשים מתפללים ומבקשים מאלוהים שייתן להם יותר מרוח הקודש בקרבם. אבל אין יותר מהרוח, כי היא כבר שוכנת במלואה בכם. בכל מאמין משיחי אמיתי שוכנת רוח האלוהים, היא רוח הקודש, במלואה.

את האמת הזו אנו מוצאים גם בראשונה לקורינתים י"ב 13. מעניין לראות שהמאמינים בקורינתוס התהלכו לפי הבשר ולא לפי הרוח. הם היו משיחיים, אבל אורח החיים שלהם היה מן העולם, וייתכן שחלקם לא נושעו כלל ורק עשו רושם של מאמינים. ובפס' 13 שאול מדבר אליהם ואומר, "הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת". הוא מסביר שכולנו שתינו את אותו המשקה והוא הרוח, ובמילה כולנו, שאול כולל גם את אלה שחיים לפי הבשר. כלומר, כל המאמינים נטבלו לגוף המשיח וכולם הושקו באותה הרוח.

הטבילה ברוח איננה חוויה והיא אינה דבר שמרגישים, וגם אינה דבר שאנו מודעים שהתרחש בנו. מבחינה פיזית שום דבר לא קורה, כי כתוב כאן שבאופן רוחני, באמצעות הרוח האחת, כולנו נטבלנו לגוף המשיח. טבילת הרוח היא הפעולה שמתרחשת כאשר רוח הקודש ממקמת אותנו בתוך גוף המשיח כאשר אנו מאמינים בישוע. זו מציאות רוחנית ולא חוויה שחווים. המשיח, אשר מטביל אותנו ברוח, באמצעות הרוח מכניס אותנו אל תוך גופו. לכן, כאשר נושעתם, הוכנסתם לגוף המשיח, הושקיתם רוח אחת, וכך רוח הקודש נמצאת בכם. כל מאמין, כך כתוב כאן, נטבל והושקה ברוח אחת. אין מאמין שלא קיבל את הרוח, ובכולנו שוכנת רוח הקודש.

נעבור אל הראשונה לקורינתים ו' 19. בקטע זה שאול מדבר על חוסר המוסריות של הקורינתים. הם נאפו, שכבו עם זונות ועסקו בכל מיני מעשי טומאה וזימה. ומה שאול אומר להם? האם הוא אומר להם, "מדוע אתם לא מתמלאים ברוח הקודש כדי לנקות את החיים שלכם מכל הטומאה הזאת?" האם הוא אומר, "מה שאתם צריכים כמאמינים זה את רוח הקודש, ואז לא יהיו לכם את כל הבעיות האלה"? לא, הוא לא אומר זאת, להיפך, הוא אומר להם, "הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם?". הוא לא אומר "אם" היתה לכם את רוח הקודש, אלא "יש בכם" את רוח הקודש. הפסיקו להתנהג כך, כי רוח הקודש כבר שוכנת בכם ואתם מזהמים אותה. הוא מסביר להם, "אתם לא מבינים שהגוף שלכם הוא היכל של רוח הקודש? אתם לא יודעים שאתם מזהמים את רוח אלוהים שכבר נמצאת בקרבכם?". האם אתם מבינים את משמעות הדבר? גם כאשר המאמין חי בחטא, רוח הקודש עדיין שוכנת בו, אבל היא מוכתמת, היא מזדהמת. כך שאול גם כותב באפסים ד' 30, "אַל תַּעֲצִיבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ", ובראשונה לתסלוניקים ה' 19, "אַל תְּכַבּוּ אֶת הָרוּחַ". האם ידעתם שאתם יכולים לכבות את רוח הקודש? החטאים שלכם הם כמו מים שנשפכים על רוח הקודש ומכבים את האש הקדושה שלה השוכנת בקרבכם. האם ידעתם שאתם יכולים להעציב את רוח הקודש ולזהם אותה?

רוח אלוהים היא ישות, היא חלק מהאלוהות, והיא יכולה להתעצב על חטאינו, להיפגע, להצטער על חוסר אמונתנו, לכאוב. וכאשר מזדהם גופנו, ההיכל בו הרוח שוכנת, אזי גם היא מזדהמת. ראינו אם כן שרוח הקודש שוכנת בכל מאמין משיחי שנושע. למדנו שכל מאמין נטבל לגוף המשיח ושתה מרוח הקודש. קראנו שגופו של כל מאמין הוא היכל של רוח האלוהים השוכנת בו. בגלטים ב' 20 אנו רואים את אותה אמת מוצגת באופן שונה, "עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי". היכן המשיח חי? בי, בתוכי, בקרבי. רוח המשיח חיה בי.

נפנה כעת לקרוא ביוחנן פרק ז'. בפעם הראשונה שהבנתי את הדוקטרינה הזו, פשוט לא הצלחתי לתפוס כיצד אלוהי הייקום כולו, האלוהים שברא את הכל, הריבון והעליון, בחר לשכון בתוך הגוף שלי. פשוט לא הצלחתי לקלוט את המציאות האדירה הזאת. אבל זוהי האמת הגדולה והמדהימה מכל, והיא נמצאת בברית החדשה. ביוחנן ז' 38-37 כתוב, "בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, בַּיּוֹם הַגָּדוֹל שֶׁל הֶחָג, עָמַד יֵשׁוּעַ וְהִכְרִיז: 'מִי שֶׁצָּמֵא יָבוֹא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה! הַמַּאֲמִין בִּי כִּדְבַר הַכָּתוּב, נְהָרוֹת שֶׁל מַיִם חַיִּים יִזְרְמוּ מִקִּרְבּוֹ'". שימו לב בדיוק למה שכתוב, ממי יזרמו נהרות של מים חיים? מהמאמין! מכל מי שמאמין בישוע, מכל מי שבא ואומר "אני צמא, אני בא אליך ישוע לשתות". כל מי ששותה מישוע, מקרבו יזרמו נהרות של מים חיים. ומה הם נהרות אלה? פס' 39 מסביר לנו, "זֹאת אָמַר עַל הָרוּחַ שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לְקַבֵּל הַמַּאֲמִינִים בּוֹ".

חישבו על כך לרגע, מי היו עתידים לקבל את הרוח? מי שעשה מה? המאמינים בו, בישוע. אתם רואים זאת? באמצעות הפעולה הפשוטה של אמונה מושיעה, מקבלים את רוח הקודש. רוח הקודש הבאה לשכון באופן קבוע בכם, נהיית לנהרות מים חיים הזורמים מקרבכם, ואת זה לא תוכלו לאבד אף פעם. רוח הקודש באה לשכון באופן קבוע בגופו של המאמין ולעולם לא עוזבת אותו. ולכן, הקשיבו היטב – זו הסיבה שבכל המצוות בברית החדשה, ויש הרבה מאד מצוות, לא תמצאו באף מקום מצווה האומרת לנו במפורש להיטבל ברוח הקודש. אין, פשוט אין. בברית החדשה ישנם שבעה קטעים שמתייחסים לטבילה ברוח הקודש, אבל אף קטע אינו מופיע בלשון ציווי, כלומר, אין בו מצווה מפורשת האומרת שחובה עלינו להיטבל ברוח. לא קיימת מצווה כזו, מכיוון שהטבילה ברוח מתרחשת מעצמה, כאשר אנו נטבלים לגוף המשיח ונעשים חלק ממנו, דבר שקורה כשאנו נושעים.

כמו כן, אין מצווה בכל הברית החדשה שדורשת מאיתנו לקבל את רוח הקודש. כי גם הבטחה זו מתגשמת ברגע ישועתנו. ואין מצווה שדורשת מאיתנו להיות חתומים ברוח הקודש, כי גם זו מתנה מאלוהים שמתקיימת בנו בחסדו. באפסים א' 13 כתוב במפורש, "שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ". זו לא מצווה שעלינו לקיים, כי זה כבר התרחש ברגע ישועתנו - נחתמנו ברוח, נטבלנו ברוח והרוח שוכנת בנו. לעומת אלה, המצווה שאנחנו כן מצווים לעשות, מופיעה כאן באפסים ה' 18, והיא אומרת לנו במפורש, "הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ". אם כך, מהו ההבדל? מה ההבדל בין טבילה, שכינה וחתימה ברוח, לבין הימלאות ברוח?

ובכן, בראש ובראשונה אמרנו שההימלאות ברוח עומדת בניגוד גמור למנהגי הפולחן האלילי וההתנהגות החיצונית שנובעת מהשִכְרות. הפועל "הימלאו" מופיע בבניין נפעל, (ולא התפעל, זה לא "התמלאו"). נפעל הוא בניין סביל והפועל מופיע בזמן הווה מתמשך. כלומר, עליכם להיות אלה שנמלאים כל הזמן ברוח. אי אפשר להגיד "נמלאתי בעבר, עכשיו אני מלא ואשאר מלא גם בעתיד, עד סוף ימי". לא, כי ההימלאות הזו צריכה להתרחש כל הזמן, מרגע לרגע, מיום ליום. זאת לא הימלאות שהתרחשה באופן חד פעמי בעבר וזהו, וזו גם לא הימלאות שמתרחשת מידי פעם, רגע כאן ורגע שם. זוהי הימלאות מתמדת, קבועה, ללא הפסקה. וכיוון שבניין נפעל הוא בניין סביל, זה מעיד על כך שאת הפעולה הזו עושה לכם גורם חיצוני שממלא אתכם. אתם לא מתמלאים בעצמכם, אלא אתם נמלאים על ידי מישהו אחר שממלא אתכם. אתם מקבלי התוצאה של פעולה שנעשית מחוץ לכם, והפעולה הזו באה מרוח האלוהים שממלאת אתכם, ולכן אתם נמלאים בה. זמן ההווה המתמשך מתאר מצב שבו אתם כל הזמן נמלאים. הרוח כל הזמן ממלאת אתכם, ואתם נמצאים במקום או בעמדה של הימלאות ברוח הקודש באופן מתמיד וקבוע ובלתי פוסק.

ייתכן ונטבלתם לגוף המשיח, ייתכן ורוח הקודש שוכנת בקרבכם, ייתכן שנחתמתם ברוח ההבטחה ליום הגאולה, אבל האמת היא, שאם אינכם נמצאים כל רגע בחייכם במצב של הימלאות ברוח, אתם עלולים לחוות כישלונות ותבוסה בהליכה היומיומית שלכם כמאמינים. ההימלאות הזו היא חוויה, היא אירוע, היא התרחשות שקורית כל הזמן, בכל רגע ובכל יום, כשאתם נמלאים באופן בלתי פוסק ברוח האלוהים. זוהי פעולה, זוהי עבודה, זה כמו לב פועם. אם הלב שלי פעם לפני חמש דקות, זה לא ישפיע עלי בעוד חמש דקות. כך זה גם עם ההימלאות ברוח. אם הייתי מלא ברוח לפני חמש דקות, זה לא ישפיע עלי בעוד חמש דקות. אם אהיה מלא ברוח מחר זה לא יעזור לי היום. זוהי פעולה מתמשכת, קבועה שאינה מפסיקה לרגע. זאת משמעות הפועל בזמן של הווה מתמשך.

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילה "הימלאות"? אולי על כוס שמממלאים אותה במים, או על קופסא שממלאים אותה במשהו, או מיכל שממלאים בחומר כלשהו. אבל כאן לא מדובר בהימלאות מסוג זה. משמעות הפועל ביוונית פְּלֶרו – pleroo היא יותר כמו הימלאות של מפרשים ברוח. רק כאשר המפרשים מלאים ברוח, מתוחים ותפוחים, הם גורמים לספינה לנוע והם אלה שמסיעים אותה על פני הגלים. המפרשים המלאים ברוח מצביעים על כוח ועל התקדמות שבאים ממקור כוח חיצוני, כי הרוח היא זו שמסיעה את הספינה. זו תמונה כל כך יפה וכל כך מדויקת. ההתקדמות הזו, ההנעה הזו של אונייה גדולה באמצעות מפרשים מלאים, זו תמונה של החיים שלכם כשהם מלאים כל הזמן ברוח האלוהים. הרוח ממלאה אתכם בכוח, בכיוון, בתנועה, באנרגיה. אתם לא נעים בכוחות עצמכם, אתם לא נעים בבשר, לא בהתאם לרעיונות שלכם, לא בגלל האידיאלים שלכם וגם לא מתוך הרצון שלכם. להיפך, אתם נחים ונישאים על גבי רוח האלוהים שממלאת אתכם. כך אתם מתקדמים בכיוון שאלוהים הכין לכם וחיים בהשראה של רוחו הקדושה, באופן דומה מאד למחברים של כתבי הקודש, שכתבו את ספריהם ברוח אלוהים.

ספינת מפרש השטה במהירות על המים עם מפרשים תפוחים המלאים ברוח, זו אחת התמונות שבאה להמחיש לנו את משמעות הציווי "הימלאו". הימלאו ברוח כל יום, כל רגע, ממחשבה אחת לשנייה, ממילה אחת לשנייה, ממעשה אחד למשנהו. הימלאו ברוח ובכוח ובאנרגיה של רוח הקודש. הכוח הזה הוא זה שמניע ומסיע אתכם קדימה ברצון אלוהים.

ישנה משמעות נוספת לפועל pleroo ביוונית, שמדברת על התפשטות או חדירה. ודוגמה לכך זה המלח שמתפשט, חודר ומשפיע על המזון ובכך מעצים ומיטיב את טעמו. המלח שחודר ומשפיע על כל מנת המזון, ישנה מיד את טעמה. דוגמה אחרת לכך היא תרכיז שמכינים ממנו מיץ לילדים. התרכיז יכול להיות בטעם ענבים או תפוחים או לימון, וכשמכניסים ממנו לכוס מים רגילים, מיד היא מקבלת את טעם התרכיז, כי הוא מתפשט וחודר למים בתוך הכוס כולה. זו צורה נוספת שהפועל pleroo מתאר את פעולת ההימלאות ברוח הקודש.

תמונה זו באה להמחיש כיצד רוח הקודש רוצה למלא אתכם, להתפשט בתוך רוחכם, לחדור אליכם עד כדי כך שהטעם שלכם יהיה טעם הרוח. חישבו על כך, כשהטעם שלכם יהיה טעמה של רוח הקודש, אנשים שיתקרבו אליכם יטעמו את טעם האלוהים ואת רוחו. להיות לידכם יהיה עבורם כמו להיות ליד אלוהים. אם כן, ההימלאות ברוח היא הכוח שמניע אתכם קדימה, כמו הרוח במפרשים, והיא ההתפשטות וההשתנות שלכם מבפנים. כמו פעולת המלח באוכל והתרכיז במים, שגורמת לאנשים סביבכם להרגיש שהם נמצאים בנוכחות ישוע, כי הוא ממלא אתכם מבפנים. אבל ישנה משמעות נוספת והיא החשובה ביותר, כי הפועל הימלאו (ביוונית pleroo) מתייחס לשליטה, שליטה מלאה. והבנת המשמעות הזו, היא המפתח להבנת שתי המשמעויות הקודמות שדיברנו עליהן - הימלאות כמו הרוח, שממלאת את המפרשים, וכמו המלח, המיטיב את טעם האוכל.

ברצוני להמחיש לכם זאת באמצעות הכתוב בבשורות. כשמחברי הבשורות באים לתאר מישהו שנמצא במצב רגשי קיצוני, הם משתמשים בפועל הזה- pleroo אשר מופיע גם כאן. לדוגמה, ביוחנן ט"ז 6 כתוב, "נִתְמַלֵּא לְבַבְכֶם עֶצֶב". כלומר, העצב שהם הרגישו היה כה עמוק שהוא מילא את לבבם ולא השאיר מקום לרגש אחר כמו שמחה. מדובר כאן על עצבות מלאה שהשתלטה עליהם.

בדרך כלל בחיים, אנחנו מצליחים לאזן מצבים רגשיים שאנו נתונים בהם בעזרת שיטות שונות. מצד אחד קיימים רגשות של עצב, צער, תסכול ועוד, ומצד שני יש שמחה, נעימות, רוגע ושלום. בחיינו, אנו חווים גם את זה וגם את זה. לפעמים דברים בבית מעציבים אותנו, אז אנחנו הולכים לעבודה, כי אולי שם יהיה לנו יותר נעים. ולהיפך, אולי לא נעים לנו בעבודה ואז אנחנו אומרים לכולם שאנחנו הולכים הביתה. כך אנחנו מאזנים לעצמנו את היום מבחינה רגשית. או, אם מישהו מעלה נושא לא נעים לשיחה, אנחנו אומרים לו שאנחנו מעדיפים שלא לדבר על הנושא הזה עכשיו. אבל לפעמים, באופן בלתי צפוי, אנחנו לא מצליחים לאזן את הרגשות שלנו. אולי כשמישהו יקר לנו נפטר פתאום, העצב משתלט עלינו ואנחנו נכנסים לעצב עמוק כל כך, עד שלא משנה מה יגידו לנו ומה יעשו בשבילנו. אנחנו לא מצליחים לצאת מזה. מה שקורה במקרים כאלה, זו השתלטות של העצבות על ליבנו, וזה מדגים את השימוש במילה היוונית pleroo. זו השתלטות מוחלטת של העצבות שכובשת אותנו ואנחנו נמלאים בה לחלוטין.

מצד שני, גם דבר שמח יכול להפתיע אותנו. למשל, אם קיבלנו ירושה נדיבה באופן פתאומי. לפתע יש לנו סכום נאה בבנק ולא משנה מה קורה סביבנו, אנחנו שמחים. ליבנו פשוט מלא שמחה, השמחה משתלטת עלינו לחלוטין ודוחקת הצידה את כל ענייני החיים האחרים. החיים שלנו מתנהלים באופן טבעי בצורה כזו, גם כשיש דברים שממלאים אותנו חרדה או לעומתם דברים שממלאים אותנו בביטחון. הבעל מקבל קידום בעבודה ואפשר לעבור לבית גדול יותר, או הילדים מצליחים בבית ספר, ופתאום ליבנו מתמלא ביטחון. מצד שני, פתאום קורה אסון ואנחנו מתמלאים בפחד ובחרדות. זאת המשמעות של המילה הזו - כשהרגשות לגמרי משתלטים עלינו ואנחנו כבר לא מצליחים למצוא את האיזון הפנימי שלנו. אנחנו מאבדים את השליטה שלנו ומוצאים עצמנו נשלטים על ידי אותם אירועים, מחשבות ורגשות.

דבר דומה קורה לנו בחיי האמונה שלנו כמשיחיים. מצד אחד יש לנו את הבשר והאגו ומצד שני את רוח הקודש. בחיי היומיום אנחנו מהלכים באיזון כלשהו בין הבשר לבין הרוח, ואז פתאום משהו קורה ואנחנו נכנעים לחלוטין לרוח הקודש, מתמלאים ברוח, והבשר והאגו שלנו פשוט נעלמים. כל הרגשות נשלטים על ידי הרוח. כל המעשים, כל המחשבות וכל המילים שיוצאות לנו מהפה, כולם נשלטים על ידי רוח הקודש. וזו המשמעות העמוקה של הביטוי, הימלאו ברוח. אם כך, אנו רואים שבמילה הימלאות ברוח קיים הכוח שמניע אותנו כמו הרוח את המפרשים. קיימת התפשטות של הרוח בתוכנו כמו התרכיז בתוך המים או המלח באוכל, וקיימת השתלטות, אנחנו נשלטים על ידי הרוח באופן מוחלט.

דוגמה לכך נוכל לראות בכתוב בבשורת מתי ד' 1, "אָז הוֹבִילָה הָרוּחַ אֶת יֵשׁוּעַ אֶל הַמִּדְבָּר לְהִתְנַסּוֹת עַל-יְדֵי הַשָּׂטָן". אנו רואים כאן כיצד הרוח פועלת בחייו של ישוע. היא מובילה אותו. אם נפנה לבשורת לוקס ד' 1, נראה שם את אותו האירוע, אבל הוא מסופר קצת אחרת, "בִּהְיוֹתוֹ מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁב יֵשׁוּעַ מִן הַיַּרְדֵּן, וְהָרוּחַ הוֹבִילָה אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר". במתי כתוב שהרוח הובילה את ישוע, ובלוקס מסופר שישוע היה מלא ברוח הקודש והרוח הובילה אותו למדבר. אם כן, מה היה מצבו של ישוע באותו רגע? הוא היה מלא רוח הקודש. ורואים כאן את משמעות המילה "הימלאות" - הוא הובל על ידי הרוח (כמו המפרשים בסירה) והוא נשלט על ידי הרוח והובל על ידה, כמו שהרגש ממלא את הלב, משתלט עליו ומוביל אותו.

אותו אירוע מתואר גם בבשורת מרקוס א' 12, שם כתוב, "מִיָּד הוֹצִיאָה אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶל הַמִּדְבָּר". הרוח לא רק שהובילה אותו למדבר, אלא הוציאה אותו לשם. אנו מבינים מכאן, שישוע עצמו היה נתון לשליטת רוח הקודש, באופן כזה שהרוח היא זו שהובילה והוציאה אותו אל המדבר, אל המקום שאלוהים רצה שהוא יימצא בו. ישוע הכניע את עצמו ואת חייו לכוחה ולשליטתה של רוח הקודש, רוח האלוהים. הוא היה מלא ברוח ולכן הרוח הובילה אותו.

ידידיי, זו המשמעות של הימלאות ברוח הקודש. זה מצב פאסיבי שבו אנו נותנים לרוח שליטה מלאה עלינו, להניע אותנו קדימה, להוציא אותנו החוצה, להתפשט בתוכנו, לחדור לרוחנו ולשנות את טעמנו, להכניע אותנו. זו המהות המרכזית של ההימלאות ברוח האלוהים, של החיים שלנו תחת השליטה המלאה של הרוח. ואם לא נחיה כך, נעציב את הרוח ונכבה אותה, כי היא הרי שוכנת בנו. אם לא ניכנע לשליטת הרוח, לא תהיה בנו כל תועלת רוחנית.

תמונת המחשה לכך היא כפפה המונחת על השולחן. נוכל לומר לכפפה לנגן בפסנתר אבל לא יקרה דבר, היא תמשיך להיות מונחת על השולחן. נוכל להכניס יד לתוך הכפפה ולנסות לנגן בפסנתר, ואולי זה יישמע נורא ואיום ואולי זה יישמע יפה. אך הנקודה החשובה היא, שהכפפה מנגנת כאשר היד מובילה אותה. הכפפה לא מבקשת מהאצבעות שיראו לה איך לנגן, היא פשוט מנגנת. אנחנו לא מבקשים מהכפפה להגיב אלינו, כי היא פשוט עושה את מה שהיד עושה בה מבפנים. ואילו הכפפה שמונחת לה על השולחן, אין בה כל תועלת.

כך גם אתם, כמאמינים משיחיים, יכולים להיות כמו כפפה. אם אתם פשוט מונחים על השולחן, לא תהיה בכם כל תועלת לאלוהים, עד יומכם האחרון. אבל אם תימלאו ברוח, הוא ינגן דרככם. הכפפה לא יכולה להועיל בלי יד שמובילה אותה ואתם לא יכולים להועיל בלי הכוח של רוח הקודש הממלאת אתכם מבפנים. כל דבר שתנסו לעשות בכוחות עצמכם, יֵעשה בבשר ולא יביא תועלת. זה לא יהיה הזהב, הכסף והאבנים היקרות שהכתוב מדבר עליהם. לכן נאמר לנו במפורש, שעלינו להימלא ברוח הקודש על מנת להיות מועילים לאלוהים ולעשות דברים באמצעות רוחו. וזאת כדי להתהלך כראוי לייעודנו, כדי לאהוב כמו שהוא אוהב, כדי ללכת באור ובחוכמה, כדי לשרת אותו. כדי לעשות כל זאת, עלינו להימלא בו כמו הרוח שמניעה מפרש. עלינו לתת לו ולאישיותו להתפשט בתוכנו ולתת לנוכחות שלו לשלוט בנו מבפנים.

כעת ברצוני להראות לכם כיצד אמת זו באה לידי ביטוי בכתבי הקודש. והאמת היא, שאם רוח הקודש לא מניעה, מוציאה, ממלאת אותנו ושולטת בנו, אלוהים לא יכול לעשות איתנו דבר שבאמת חשוב וראוי בעיניו. הרי אם נפעל בבשר לא נעשה פרי בחיינו. בכל פעם שאלוהים רוצה לעשות דבר מה הוא ימצא מישהו המלא ברוח הקודש. במעשי השליחים ו' 5 מסופר שחיפשו אנשים לתפקיד מאד מסוים. מה היו הדרישות לתפקיד הזה? "נִתְקַבֵּל הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וּבָחֲרוּ אֶת סְטֵפָנוֹס, אִישׁ מָלֵא אֱמוּנָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ". הם בחרו בו, כי היה מלא אמונה ומלא רוח הקודש. בהמשך מסופר על סטפנוס במעשי השליחים ז' 55, "וְהוּא מָלֵא רוּחַ הַקֺּדֶשׁ וּמַבִּיט אֶל הַשָּׁמַיִם. רָאָה אֶת כְּבוֹד אֱלֹהִים וְאֶת יֵשׁוּעַ עוֹמֵד לִימִין הָאֱלֹהִים".

מדהים לא?! רואים כאן שההימלאות ברוח הקודש ממש הוציאה את סטפנוס מסבלות העולם הזה והוא ראה את אלוהים יושב על כסאו ואת ישוע לצידו. ההימלאות ברוח הצליחה לנתק אותו ממה שקרה סביבו, מהמערכת של העולם הזה, וכל כולו רק פאר את האלוהים. ההימלאות ברוח היא התעלות רוחנית מעל למציאות הפיזית. היא התעלות מעל לנסיבות החיים, הקשיים, הצרות, הבעיות המציקות, והיא התעלות אל נוכחות אלוהים ממש. כשאלוהים רוצה לעשות דבר מה, הוא מוצא מישהו שמלא ברוח הקודש, כי ייתכן שהתוצאה עבור אותו אדם תהיה סקילה באבנים, ואם אותו אדם אינו מלא ברוח הקודש, הוא לא יוכל לעמוד בזה.

בהמשך ספר מעשי השליחים, בפרק ט', אנו קוראים שאלוהים חיפש אדם בשם שאול, אדם קשה לכל הדעות, עקשן, קשוח, רודף המאמינים והקהילה. אלוהים מצא אותו וקרא אותו לתפקיד מסוים. מה הייתה דרישת התפקיד? במעשי השליחים ט' 17 מסופר, "הָלַךְ חֲנָנְיָה וְנִכְנַס לַבַּיִת; הוּא סָמַךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וְאָמַר: 'שָׁאוּל, אָחִי'" – זה קרה לאחר שישוע נגלה לשאול בדרך לדמשק. חנניה אמר, "הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ שֶׁנִּרְאָה אֵלֶיךָ בְּדֶרֶךְ בּוֹאֲךָ שְׁלָחַנִי כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶה שׁוּב". חנניה בא אל שאול כדי ששאול יראה שוב, ומה עוד? "וְתִמָּלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ". במילים אחרות, הוא אומר לשאול שלפני שיתחיל בתפקיד עליו להימלא ברוח הקודש, אחרת הוא יפעל בבשר. ההימלאות ברוח, ידידיי, היא פשוט לחיות תחת השליטה של רוח הקודש רגע אחר רגע, צעד אחר צעד, כל הזמן. זה ההתרוקנות שלי מעצמי, כדי שהוא יוכל למלא אותי.

במעשי השליחים י"א אנו רואים שוב שאלוהים חיפש מישהו בשם בר-נבא, כדי שיעזור לשאול שעכשיו נקרא פולוס. במעשי השליחים י"א 22 כתוב, "נִשְׁמַע הַדָּבָר בְּאָזְנֵי הַקְּהִלָּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם וְשָׁלְחוּ אֶת בַּר-נַבָּא אֶל אַנְטִיוֹכְיָה". מדוע הם שלחו את בר-נבא? כי לאלוהים הייתה דרישה ממי שימלא את התפקיד הזה. מה הייתה אותה דרישה לתפקיד? בפס' 24 כתוב, "כִּי הָיָה אִישׁ טוֹב, מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וֶאֱמוּנָה". זה חייב היה להיות כך, אחרת אלוהים לא היה בוחר בו. בהמשך, אנו רואים ששאול עדיין מלא ברוח, כי במעשי השליחים י"ג 9 מסופר, "שָׁאוּל, הַנִּקְרָא גַּם פּוֹלוֹס, בִּהְיוֹתוֹ מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הִבִּיט בּוֹ וְאָמַר..." ואז בפס' 52 כתוב, "וְאוּלָם הַתַּלְמִידִים הָיוּ מְלֵאֵי שִׂמְחָה וְרוּחַ הַקֺּדֶשׁ". ומה שאני אוהב במיוחד כאן זו התוצאה ממה שקרה ושרואים אותה בפרק הבא. במעשי השליחים י"ד 1, "בְּאִיקוֹנְיוֹן נִכְנְסוּ יַחְדָּיו (פולוס ובר-נבא) לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְדִבְּרוּ בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁעַם רַב מִן הַיְּהוּדִים וּמִן הַיְּוָנִים הֶאֱמִינוּ". שניהם היו מלאים ברוח הקודש, והפרי היה אמונה של רבים.

האין זה נפלא?! כשאלוהים רוצה שמישהו ישרת את קהילתו, שמישהו יצא כחלוץ בהפצת הבשורה, שמישהו יביא אנשים לאמונה במשיח, את מי הוא מחפש? את אלה שמלאים ברוח הקודש. את אלה שנישאים ומונעים בכוח רוח הקודש, שטעמם הוא טעם המשיח עצמו, שהם נשלטים לחלוטין תחת הכוח האלוהי הזה. זוהי הדרישה, זהו הסטנדרט, זוהי אמת המידה שאלוהים הציב עבור אנשיו.

למדנו עד כה את המשמעות המלאה והמקיפה של ההימלאות ברוח, וכעת ברצוננו להבין איך עלינו לעשות זאת? אם זו מצווה שעלינו לעשות, כיצד נקיים אותה? אין צורך להתפלל ולבקש להימלא ברוח הקודש, כי האמת היא שזו לא תפילה, זו מצווה! אלוהים כבר אמר שהוא רוצה שנימלא ברוח ולכן אין צורך לבקש זאת ממנו. ואם הוא נתן לנו את המצווה, משמעות הדבר היא שיש לנו את כל מה שאנו זקוקים כדי לקיים אותה. מה שעלינו לעשות הוא לרוקן את עצמנו מעצמנו, במובן של ווידוי על חטאים, והדרך הפשוטה היא על ידי הכנעת כל מה שיש לנו לאדון. עלינו להכניע את הרצון שלנו, את המחשבות שלנו, את הגוף שלנו, את הזמן שלנו, את הכישרונות שלנו, את האוצרות שלנו. פשוט להכניע את כל כולנו לשליטת האדון. במילים אחרות, אפשר לומר שזהו המוות של עצמנו לעצמנו. זו הצליבה של הבשר, הצליבה של האגו, הצליבה של האני השולט. כשאנחנו מתים לעצמנו, אלוהים ממלא אותנו, וכשנרוקן את עצמנו מהבשר, הוא ימלא אותנו ברוחו.

ודוגמה לכך מן הכתובים אנו פוגשים בפסוק שאנו כבר מכירים באפסים ה' 18, "אַל תִּשְׁתַּכְּרוּ מִיַּיִן, שֶׁכֵּן זֶה מֵבִיא לִידֵי פְּרִיצוּת, אֶלָּא הִמָּלְאוּ בְּרוּחַ". אבל מה יקרה אם תימלאו ברוח? שאול מביא רשימה שלמה של דוגמאות למה שיקרה. בפס' 19 הוא אומר שאתם תשמיעו "בֵּינֵיכֶם תְּהִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת רוּחָנִיּוֹת". בפס' 20, כל הזמן אתם "תוֹדוּ עַל הַכֹּל לֵאלֹהִים אָבִינוּ". בפס' 21, אתם "תִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ". ובפס' 22, "הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן". בפס' 25, הבעלים יאהבו את נשותיהם. והרשימה ממשיכה באפסים ו' 1. ילדים המלאים ברוח יקשיבו להוריהם, ובפס' 4, הורים המלאים ברוח לא יכעיסו את ילדיהם. בפס' 5, עבדים ישרתו את אדוניהם בתום לב, ובפס' 9, האדונים המלאים ברוח הקודש ינהגו בעבדיהם מתוך יראת אלוהים.

שמתם לב לכל מה שההימלאות ברוח מביאה? לשירה, להודיה, לכניעה, ולניהול מערכות יחסים תקינות, מכבדות ובריאות. לא מדובר כאן כלל על חוויה רוחנית מרגשת ויוצאת דופן באופן מיוחד, כמו אקסטזה כלשהי. לא, אלא הכל בא לידי ביטוי בהתנהגות, באורח חיים. התיקון במערכות היחסים מתחיל עם אלוהים, כי נותנים לו תודה על הכל. התיקון במערכות יחסים עם אחרים מתחיל בכניעה, אם זה בנישואין, אם זה בעבודה, אם זה במשפחה. התוצאה של הימלאות ברוח היא מאד מעשית, מאד ברורה.

כעת ברצוני להראות לכם דבר חשוב נוסף. נפנה לקולוסים ג'. כאן נמצא קטע כמעט מקביל לזה שקראנו זה עתה באפסים ה' – ו'. בקולוסים ג' 16 כתוב, "לַמְּדוּ וְהוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה בִּמְלוֹא חָכְמָה", והנה, שוב, רשימה של דוגמאות איך לעשות זאת. "שִׁירוּ לֵאלֹהִים בְּתוֹדָה וְנֹעַם בִּלְבַבְכֶם, בְּמִזְמוֹרִים וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירִים רוּחָנִיִּים". בפס' 17, "וְכָל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, הֵן בְּאֹמֶר הֵן בְּמַעֲשֶׂה, עֲשׂוּ הַכֹּל בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְהוֹדוּ לֵאלֹהִים אָבִינוּ בְּאֶמְצָעוּתוֹ". ובהמשך, הנשים נכנעות לבעליהן, הבעלים אוהבים את נשותיהם, הילדים נשמעים להוריהם, האבות לא מרגיזים את ילדיהם והעבדים נשמעים לאדוניהם. אל האדונים הוא פונה בקולוסים ד' 1, "הָאֲדוֹנִים, הִתְנַהֲגוּ עִם עַבְדֵיכֶם בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר, שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי גַּם לָכֶם אָדוֹן בַּשָּׁמַיִם".

רואים כאן שכל הדוגמאות זהות ומקבילות לאלה שמופיעות באפסים ה' – ו'. יש כאן שירה, הודיה, כניעה, נשים, בעלים, ילדים, יחס האבות, משרתים ואדונים. אמנם הכל זהה, אבל שימו לב להבדל אחד. באפסים ה' כבר למדנו מה גורם לכל אלה. זוהי ההימלאות ברוח הקודש. אבל מהו הגורם לכל אלה כאן, בקולוסים ג' 16? "דְּבַר הַמָּשִׁיחַ יִשְׁכֹּן נָא בְּקִרְבְּכֶם בְּשֶׁפַע". מהו ההבדל בין שני הקטעים? ההימלאות ברוח באפסים זהה למה בקולוסים? לשכינת דבר המשיח בקרבכם בשפע. האם אתם מבינים ששני הדברים האלה זהים? הם חייבים להיות זהים, כי הם מניבים בדיוק את אותו הפרי.

יש האומרים שההימלאות ברוח היא חוויה מיסטית, אבל אין זה כך. ההימלאות ברוח היא לקחת את דבר המשיח בשפע ולהשכין אותו עמוק בקרבנו, בליבנו. אם אתם רוצים להימלא ברוח, אל תלכו לאיזו פינה ותתחננו שאלוהים ימלא אתכם. לא, הזינו את עצמכם בדבר אלוהים בשפע. וככל שתזינו את נפשכם בדבר אלוהים, וככל שדבר המשיח ישכון בלבבכם בשפע, כך תמצאו את עצמכם יותר ויותר תחת שליטתה של רוח הקודש. מהיכן בא לנו דבר אלוהים? מהרוח, כי כתוב ש"כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים". כאשר אנו יוצקים לתוכנו את דבר אלוהים בשפע, הוא שופע בנו והוא שולט בנו. ההימלאות ברוח, באופן הפשוט ביותר, היא לתת לדבר אלוהים לשלוט בנו ובכל תחומי חיינו. וכך ההימלאות ברוח בקרבכם תביא את האמת, את ההדרכה, ואת החוכמה בכל דבר בחייכם.

הדוגמה האחרונה שברצוני להביא לכם היא של שמעון כיפא. כיפא רצה תמיד להיות היכן שישוע נמצא. אם האדון עלה על ההר, כיפא עלה איתו. אם האדון שאל אותו אם הוא רוצה ללכת, כיפא ענה, לאן אלך? הוא רצה להיות תמיד ליד ישוע, כי כך התרחשו שלושה דברים: הוא עשה אותות ומופתים, הוא דיבר באופן פלאי על אותות והיה לו אומץ לעשות אותות.

את הדבר הראשון אנו פוגשים כאשר כיפא נמצא בסירה על הכנרת עם שאר התלמידים. הסערה גועשת סביב והם מפחדים שיטבעו. בדיוק אז הם רואים מרחוק את ישוע הולך לקראתם על המים. כיפא רוצה מיד להיות היכן שישוע נמצא, וזה על המים. הוא יוצא מן הסירה ומתחיל ללכת על המים לקראת ישוע. אבל אז הוא שוקע וישוע צריך לאחוז בו, להרים אותו מן הגלים ולהביא אותו לסירה. כשכיפא נמצא ליד ישוע הוא עשה את האותות שישוע עשה, אבל לבד הוא לא הצליח. ליד ישוע הוא עשה מעשה פלאי, לבד לא.

הדבר השני מתרחש כאשר ישוע הולך עם התלמידים ושואל אותם, במתי ט"ז 13, "מָה אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים עַל בֶּן-הָאָדָם, מִי הוּא?". הם מספרים לו שאנשים אומרים עליו שהוא יוחנן המטביל או אליהו או ירמיהו או אחד הנביאים. אז הוא שואל אותם מה הם, תלמידיו, חושבים עליו, מי הוא? בפס' 16 כתוב, "עָנָה שִׁמְעוֹן כֵּיפָא וְאָמַר: "אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, בֶּן-אֱלֹהִים חַיִּים!". כאן רואים שאלוהים משתמש בפה של כיפא, ואתם בוודאי זוכרים שבהמשך הפרק מסופר שגם השטן השתמש בפה של כיפא, וישוע היה צריך לומר לו, "סוּר מִלְּפָנַי, שָׂטָן" (פס' 23). אבל כאן, אלוהים משתמש בפיו של כיפא וישוע מאשר זאת ואומר, "אַשְׁרֶיךָ שִׁמְעוֹן בַּר-יוֹנָה, כִּי לֹא בָּשָׂר וָדָם גִּלָּה לְךָ, אֶלָּא אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (פס' 17). אין פלא שכיפא רצה להיות ליד ישוע, כי כך אלוהים השתמש בו להכריז באופן פלאי את אמת האלוהים וכך הוא יכול היה לעשות אותות ומופתים כמו שישוע עשה.

והדבר השלישי שאנו רואים הוא שכאשר כיפא נמצא ליד ישוע יש לו אומץ פלאי. במקרה זה אנו מוצאים את כיפא עם ישוע ושאר התלמידים בגן של גת שמנים, כפי שמסופר ביוחנן י"ח. החיילים באים לעצור את ישוע כדי להעמיד אותו למשפט, ובפס' 4 ישוע שואל אותם את מי הם מחפשים. כשהוא אומר להם שהוא ישוע, כל החיילים נסוגים לאחור ונופלים ארצה. כיפא עומד ליד ישוע, רואה זאת ואז, בפס' 10 כתוב, "אָז שָׁלַף שִׁמְעוֹן כֵּיפָא חֶרֶב שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ, הִכָּה בְּעַבְדּוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית". אולי הוא רצה לערוף את ראשו של עבד הכוהן, ואולי להמשיך ולהרוג את שאר החיילים ששכבו על האדמה. אבל השאלה שנשאלת היא, מהיכן שאב שמעון כיפא את האומץ לעשות זאת? הוא היה ליד ישוע, והוא ידע וראה את האותות והמופתים שישוע עשה, ואז הוא קיבל את האומץ והאמונה לעשות זאת בעצמו.

אם כן, אנו רואים שכאשר שמעון כיפא היה ליד ישוע היה לו העוז לעשות את הפלאי, לדבר את הפלאי ולקבל אומץ פלאי. לכן הוא רצה להיות לצידו כל הזמן. אבל אנחנו יודעים מה קרה בהמשך, כאשר כיפא הופרד מישוע וכבר לא היה לצידו. ישוע הוכנס פנימה לעמוד למשפט, ואילו כיפא נשאר בחוץ וחימם את ידיו ליד המדורה. מה קרה שם? הוא התכחש לישוע שלוש פעמים. כל מה שקרה בעצם הוא שכיפא כבר לא נמצא ליד ישוע. ואז, כבר לא היה לו אומץ, לא הייתה בו גבורה, והוא נכשל בלשונו. אם כיפא נכשל כאשר הוא הופרד מישוע במרחק של כמה עשרות מטרים, איזו תקווה הייתה לו אחרי שישוע מת, נקבר, קם, ועלה למרומים? איך כיפא יכול היה להמשיך לעשות נפלאות, לדבר נפלאות ולאזור אומץ לעשות את הפלאי, אם הוא כבר לא היה לצידו של ישוע?

אתם בוודאי זוכרים היכן אנו פוגשים את שמעון כיפא בהמשך, נכון? ביום חג השבועות הוא עומד ומטיף להמון העם על ישוע. במעשי השליחים ב' 14 הוא אומר, "אֲנָשִׁים יְהוּדִים, וְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם. זֹאת דְּעוּ לָכֶם וְהַקְשִׁיבוּ לִדְבָרַי". עם סיום דבריו הוא מכריז בפס' 36, "לָכֵן יֵדַע נָא כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר, שֶׁאֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם". הוא מבשר להם את הבשורה בבהירות, בחדות ובגבורה. אלוהים משתמש בו שוב, וכל מילה שיוצאת מפיו נאמרת בהשראת רוח הקודש. כשהקהל הגדול נעצב אל ליבו ושואל מה עליהם לעשות, בפס' 38, "אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ". ושלושת אלפים איש קיבלו את דברו, נטבלו ונושעו באותו יום. מה עשה שמעון כיפא ביום חג השבועות? הוא פתח את פיו ואלוהים דיבר דרכו. הוא עשה את הפלאי ודיבר את הפלאי עם אומץ פלאי.

בפרק הבא, במעשי השליחים ג', אנו פוגשים את שמעון כיפא שוב, והפעם הוא הולך עם יוחנן לבית המקדש בירושלים בשעת תפילת מנחה. בצד הדרך ישב איש פיסח מלידה מקבץ נדבות, וכיפא הסתכל בו ואמר, "כֶּסֶף וְזָהָב אֵין לִי, אֲבָל אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי, אֶת זֶה אֶתֵּן לְךָ: בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנָּצְרַת - הִתְהַלֵּךְ!" (פס' 6). והאיש קם, נעמד, התהלך, קיפץ ורקד והלך איתם להתפלל בבית המקדש. כיפא לא רק דיבר את הפלאי, הוא גם עשה את הפלאי. בפרק ד' מסופר שמנהיגי הדת היהודים תפסו אותו, העמידו אותו לפני הסנהדרין ודרשו ממנו להפסיק לדבר בשם ישוע. אבל הוא אמר להם באומץ רב, "הַאִם מֻצְדָּק לִפְנֵי אֱלֹהִים לִשְׁמֹעַ לָכֶם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לֵאלֹהִים?" (19). לאחר ששוחרר, הוא מייד החל להתפלל ביחד עם כל המאמינים עבור גבורת אלוהים, לשם הפצת דברו ובשורת משיחו ישוע. הם ביקשו אומץ וביטחון בשעה שהם המשיכו לצאת, להטיף ולהפיץ את הבשורה עוד יותר.

הדבר שמדהים אותי ביותר הוא, שכאשר שמעון כיפא היה לצידו של ישוע הוא עשה את הפלאי, הוא דיבר את הפלאי והיה לו אומץ פלאי. לאחר מכן, כאשר ישוע כבר עלה השמיימה, כיפא שוב יכול היה לעשות את הפלאי, לדבר את הפלאי ולהיות בעל אומץ לב פלאי. הקשר בין הדברים הוא שבמעשי השליחים ב' 4 כתוב, "וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ", וזה קרה לפני שכיפא קם ועמד ודיבר בפני כל העם. ושימו לב למסר כאן, להימלא ברוח הקודש זה בדיוק כמו לחיות כאילו אנחנו עומדים לצידו של ישוע המשיח. להימלא ברוח זה בדיוק כמו לתת לנוכחות של ישוע למלא אותנו. זו לא חוויה מיסטית, אלא זו ההימלאות בדבר אלוהים בשפע, כדי שהוא ישלוט במחשבותיי. כאשר אמת האלוהים שוכנת בי ואני נכנע לה, רוחו תוביל אותי ותדריך אותי לעשות ולהגיד ולהיות מה שאלוהים רוצה שאהיה.

הבה נתפלל.

אבינו שבשמים, תודה לך על רוח קודשך השוכנת בקרבנו והרוצה למלא אותנו בכל רגע ורגע, בשעה שאנו מכניעים את עצמנו לנוכחות של ישוע המשיח בחיינו, בכל צעד וצעד. עזור לנו לחשוב על ישוע מהבוקר ועד הערב, בשעה שאנו לומדים את דברו, כדי שהרוח תוכל להדריך אותנו, כדי שנהיה מועילים לך ולמלכותך, ולהביא לך כבוד. בשם ישוע המשיח. אמן.

זמין באינטרנט בכתובת:

https://www.gty.org/library/sermons-library/1939

אתה רשאי לשחזר את התוכן הזה של Grace to You למטרות לא מסחריות בהתאם למדיניות זכויות היוצרים של: Grace to You.