במשך מאות שנים שררה עוינות בין היהודים לשומרונים. ההפרדה ביניהם הייתה מוחלטת וכל צד זלזל באחר. העובדה שלכל אחד מהצדדים היה מקום קדוש משלו – ליהודים ירושלים ולשומרונים הר גריזים - רק חיזקה את העוינות הזאת. מצב זה אינו זר לנו, ולא קשה לנו להבין אותו: עולמנו מלא בסכסוכים, איבה וזלזול. כל אדם מאמין שהוא טוב יותר מהאחר. כל אחד משוכנע שהוא יודע את ה"אמת".
בעיני תלמידיו של ישוע, ששיקפו את זווית הראייה של החברה בימיהם, השומרונים לא היו ראויים לרחמים בגלל החטאים שהם עשו. התלמידים חשבו את עצמם לטובים יותר מהשומרונים, והם התייחסו אליהם בשאט נפש וביוהרה. הם רצו – ואפילו ביקשו – את חורבנם המוחלט של השומרונים.
לעומת זאת, המשיח ראה את השומרונים מזווית הראייה של אלוהים: אלוהים ברא את האדם והוא אוהב חוטאים. הוא לא רצה את חורבנם אלא את ישועתם. העבר של השומרונים לא הטריד אותו, אבל הוא דאג לעתידם. ישוע עמד למות גם בעבורם, והוא ידע שבין תלמידיו העתידיים יהיו גם שומרונים.
כמה פעמים נהגנו כמו התלמידים? כמה פעמים רצינו שהאויבים או קבוצה או חברה מסוימת יושמדו וקבענו שהם אינם ראויים לרחמים (כאילו שאנחנו כן ראויים להם)? אנחנו שופטים אותם במקום לזכור את האחריות לאהוב אותם כפי שישוע אוהב אותם.
תאר לעצמך איך היה נראה העולם אילו התנהלו העניינים בהתאם לרצונם של התלמידים. ועכשיו תאר לעצמך איך היה נראה העולם אילו היינו מנהלים את חיינו כפי שישוע לימד אותנו לחיות.
אלוהים, עזור לנו לגדול אל צלם דמותו של המשיח כדי שנוכל לראות אחרים מהזווית שלך. עזור לנו לאהוב אותם במקום לשפוט אותם, עזור לנו לא לחשוב את עצמנו לטובים מהם! השתמש בנו כעדים אפילו עד מוות, כדי שהם יכירו אותך.