בחיים יש מעט דברים ודאיים, ואחד מהם הוא המוות! המוות איננו משהו שאנחנו, בני האדם, בדרך כלל מצפים לו בכיליון עיניים; למעשה, אנחנו בדרך כלל פוחדים ממנו.
כולנו נמות בסופו של דבר. באותו אופן, גם ישוע היה צריך להתייצב אל מול המוות, ובמקרה שלו – מוות בטרם עת. היה עליו למות כדי לשלם את מחיר חטאינו, אבל מותו לא היה סוף הסיפור וגם לא סוף תכנית הישועה שאלוהים קבע. ישוע אמר "נשלם" אבל לתלמידיו לא היה שום מושג שהוא יקום מן המתים שלושה ימים לאחר מכן.
ריבונותו של אלוהים על הכול באה לידי ביטוי מלא עצמה באמצעות כוחו של ישוע על הקבר. אין ספק שרבים מתלמידיו התקשו להבין את מותו של מנהיגם, האיש שהם הכירו ואהבו, אבל ללא הצליבה לא הייתה יכולה להיות תחייה. ללא מוות אין חיים. ללא המוות אי אפשר היה להפגין את כוחו של אלוהים באופן דרמטי ועצום כל כך.
מוות שבעקבותיו באה תחייה מכריז ניצחון על כל דבר: על העוול שבמותו של אדם מושלם, על הרע ששואף להתגבר על הטוב, על החברה המושחתת ששלחה אדם חף מפשע אל מותו. באמצעות מותו ותחייתו של ישוע חולל אלוהים את הנס הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא גם חולל פעולה מתמטית בלתי אפשרית מכיוון שהפך גורם שלילי לחיובי.
מורשת המוות והתחייה ממשיכה להתקיים, והיא צריכה להוות לנו הרבה יותר מאשר אירוע שאנחנו זוכרים; היא צריכה להשפיע על חיינו. אם נוכל לתפוש ולו רק שמץ של אותו כוח בחיינו, את רצונו של אלוהים להפוך את השלילי בחיינו לחיובי, נחווה שינוי עצום!
תחייתו של המשיח לא הייתה אירוע חד פעמי. היא מייצגת בעבורנו הזדמנות מתמשכת לשבור יום יום, רגע רגע, את כוחות העוול, החטא, הייאוש וכל דבר אחר שמשפיע עלינו לשלילה, ולאחוז בכוחו החיובי של המשיח בחיינו.
אותו כוח שהקים את המשיח מן המוות קיים גם בנו. זוהי מחשבה עצומה ומדהימה שצריך לתת עליה את הדעת.