בצעירותי אהבתי מאוד סקי. בכל סופשבוע חורפי חיפשתי הזדמנות לצאת להרים. לפעמים היה עליי לנסוע מאות קילומטרים כדי לבלות שעות מעטות בלבד על המדרונות. פעם או פעמיים אפילו טסתי למדינה אחרת כדי לספק את האובססיה שלי.
בשלב מאוחר יותר בחיי קרא לי אלוהים לבוא ולחיות במזרח התיכון. לא הבאתי אתי את המגלשיים שלי, אבל הבאתי את מגפי הסקי. עד מהרה הבנתי שלא ארבה לעסוק בסקי בארץ. את אהבתי לסקי היה עליי להכניע לציות לאלוהים. יום אחד הרגשתי שעליי להתפלל ולמסור את המגלשיים שלי לאלוהים. כנראה שהוא קיבל אותם בשמחה; מעולם לא קיבלתי אותם חזרה.
כולנו יודעים שהאמונה מבוססת על העובדות ההיסטוריות לגבי מותו ותחייתו של המשיח, אבל הן אינן רק אירועים שקרו לפני זמן רב. הן מגלמות עיקרון של מלכות אלוהים: עיקרון המוות והתחייה.
יש דברים בחיינו שצריכים למות. אולי הם שייכים לחיינו הישנים או שהם מעכבים את הצמיחה שלנו. ייתכן שבדומה למגלשיים שלי, הם מסמלים משהו שגוזל את האהבה שעלינו לרחוש לאלוהים בלבד. ייתכן שהם צריכים למות ולא לקום עוד לעולם.
יש עוד דברים בחיינו שבהם יבקש אלוהים להשתמש כדי להכין אותנו למה שנועדנו, אבל עלינו קודם כל לקבור אותם ולאפשר לאלוהים להקים אותם מן הקבר.
המשל של ישוע מגלה לנו חלק מהתהליך. הזרע מגלם בתוכו את הדרוש לפרי כדי להתרבות, אבל כל עוד הוא נותר במצבו המקורי, הוא איננו אלא גרגר יחיד. רק אחרי שהוא נטמן יכול אלוהים לשנות ולהפוך אותו למה שהוא נועד להיות. רק אז הוא באמת יוכל להניב פרי לכבודו.
הדבר הזה שונה אצל כל אחד מאתנו. לגביי הזרע היה הסקי והנסיעות ברחבי העולם. אצל מישהו אחר הוא אולי קבלת אשרה לשהייה בארץ או מציאת בן זוג או דבר מה אחר שיקר מאוד ללבם. אלוהים תמיד יודע מה הטוב ביותר בשבילנו. עלינו לבדוק את לבנו בכנות ולתת לאלוהים את הדברים שאנחנו אוהבים יותר מכול. רק אז הוא יוכל להנביט מתוכם חיים חדשים ולהשתמש בהם לכבודו.